תהליך זה, אינו התהליך הדיוני הראשון שהחברה מקיימת. מתברר כי כבר בדצמבר 2022, קיימה החברה תהליך דיוני מקיף בנושא בריונות והטרדה ברשת.

מכון מחקר באוניברסיטת סטנפורד, המכונה "המעבדה לדמוקרטיה דליברטיבית" (Deliberative Democracy Lab) מקדם סקרים דליברטיבים שנים רבות, והוקם על ידי פרופ' ג'יימס פישקין אשר עד לאחרונה עמד בראשו. המכון פירסם לאחרונה דו"ח מחקר המפרט את תהליך העבודה, המתודה המפורטת, ותוצאות התהליך. כמו כן התייחס המכון לחידושים לשיטתו בקידום תהליך זה, על פני עשרות רבות בהם המכון היה מעורב בשנים האחרונות.

מה כלל התהליך הדיוני?

התהליך הדיוני במטא כלל השתתפות של נציגים מ-32 מדינות, והתקיים ב-19 שפות. סך הכל השתתפות בתהליך הדיוני כ-6500 משתתפים, ועוד כ-6300 איש מקבוצת הביקורת. מישראל, בה היה אמור להיות מדגם של 100 איש בכל קבוצה, השתתפו בפועל 120 איש, ו-50 אנשים בקבוצת הביקורת.

קבוצת הביקורת נועדה לאמוד האם התהליך הדיוני אפשר למשתתפים להגיע להסכמות בצורה טובה יותר מאשר אנשים שנתבקשו להשיב על שאלון זהה ללא קיום דיון מקדים ביניהם.

חידושים מנקודת מבט של המכון

מבחינת המכון, מדובר לראשונה בסקר דליברטיבי בינ"ל שעשה שימוש בפלטפורמה דיגיטלית שפיתח המכון.

האופן בו מעוצבת הפלטפורמה הדיגיטלית, מאפשרת לוותר על שימוש במנחים. מעבר לחיסכון המשמעותי במשאבים (ההליך הדיוני לו היה נעשה פרונטלי היה דורש גיוס של 500 מנחים), תפיסת המכון היא שהשימוש ב"הנחייה" וירטואלית, אפשרה להם לעצב את המערכת באופן המאפשר להתמודד בצורה טובה יותר עם הטיות שנוצרו אגב ההנחייה על ידי בני אדם (השונות בין המנחים, מנחה דומיננטי יותר, מוטה שלא במכוון וכד').

בסקר שנערך אצל המשתתפים ביחס להליך עצמו, בשונה משאלת הסקר ביחס למדיניות המצופה ממטא, ניכר כי הם מצביעים על כך שהתהליך הדיוני, הכולל לימוד הנושא, אפשר להם להבין את הסוגיה באופן טוב יותר (עלייה ממוצעת של 8%, ובנושאים מסוימים עד 13%), שהם הרגישו יותר בטוחים בעמדתם (עלייה של 10%), וחשוב מכך שהרגישו כי דעתם חשוב שתשמע (7%).

תוצאות ההליך, ביחס לקבוצת הביקורת היא שהיכולת לשנות את דעתך לפני ואחרי התהליך הדיוני, עלתה ב-500%.

שתי הערות

ראשית רואים את השונות הגדולה בנכונות של אנשים ממדינות מערביות להשתתף ביחס למדינות אחרות. המכון מתייחס כמובן לנקודה זו, ומדבר על תיקון סטטיסטי שנעשה. אולם, אם לתהליך הדיוני כשלעצמו יש חשיבות, השאלה האם תיקון סטטיסטי מאוחר יותר עונה על מטרות התהליך עצמו.

מעניין להשוות את האפשרות לשנות עמדות ולהגיע לפשרות במפגשים וירטואלים אל מול מפגשים פרונטליים. חזרתי לעיין שוב בדוח המקיף של המכון עצמו ביחס למייזם המקיף שקידם בשלהי 2019 America in One Room, ונדמה לי, בזהירות הראויה ועם כל ההסתייגות ביחס לרמת התיקוף, שאכן ניתן להצביע על הבדלים גדולים יותר במפגש הבינאישי.

מיותר לציין כי ההכרעה אם ללכת לאירוע וירטואלי או פרונטלי נגזרת מהיבטים שונים, ויש להניח שלא ניתן היה לבצע הליך מקיף שכזה באופן פרונטלי, ועדיין זו נקודה שראוי לתת עליה את הדעת בעת תכנון הליך דיוני והליך של שיתוף ציבור בכלל.

אגב, אם מישהו מכם היה שותף לתהליך הדיוני הזה, אשמח לשוחח איתו.

The post דיוניות ב-AI first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דיוניות ב-AI appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בחלק הראשון עסקתי בהתמשכות הליכי חקיקה ממשלתיים, ובשני, בתהליכי אימוץ טכנולוגיות חדשות בממשלה. הפעם – במסר הסמוי המועבר אגב (אי) אכיפת הוראות חוק האזנת סתר והכשרה בדיעבד של ראיות.

*   *   *

הפרשה האחרונה הציפה שוב את ההבנה שרובנו נושאים עמנו מכשירים שמאגדים פיסות חיים שלמות שלנו, באופן שמאפשר לבעלי יכולות ורצון, לדלות מידע אישי עשיר ועדכני שלא בידיעתנו ובהסכמתנו.

תוכנת NSO אינה היחידה הנמצאת בשוק.

מי שיעשה חיפוש פשוט באינטרנט יוכל למצוא תוכנות שונות המאפשרות מעקב אחר ניידים מסוימים, ברמות שונות של יכולות. תוכנת ריגול אחר ילדים (שאף הם, כמובן, זכאים לפרטיות), יכולה באותה מידה להיות מותקנת באופן בלתי חוקי גם למטרות אחרות.

ותוכנות כאמור מותקנות כדבר שבשגרה לצרכים שונים – סכסוכים בין בני זוג, יריבות עסקית, גניבת סודות מסחריים ועוד.

התקנה כאמור אסורה כמובן ללא הסכמת וידיעת האדם שהמכשיר נועד עבורו, אבל לצערי היא קיימת.

אם בוחנים את היקף התיקים שהתנהלו במשטרה על האזנת סתר שלא כדין בחמש השנים האחרונות, מגלים כי מדובר במתי מעט של תיקים. ההיקף הוא כה דל, עד כי אין לו קטגוריה נפרדת בנתוני הפשיעה שפורסמו על ידי משטרת ישראל (ותודה לגיא זומר על הסיוע בפילוח המידע). יש להניח שהתיקים שכן נפתחים על עבירות אלו, מצויים תחת "פגיעה בפרטיות" (כ-12,000 תיקים המהווים כ-0.6% מכלל התיקים) או "עבירות כנגד מחשב" (כ-5,000 תיקים המהווים כ-0.25% מכלל התיקים).

גם עיון בפסקי הדין שנתפרסמו בנבו ב-15 שנים האחרונות ועוסקים בעבירת האזנת הסתר, מניבה 7 תיקים בלבד שחלקם, כמו בעניין פרשת אוריך, נועדו לבחון את ההיתר לעשות שימוש בראיות שנתפסו אגב חריגה מהוראות החוק.

אם נרחיק קודם לכן, ניתן להזכר בשנות ה-90 בהם היו לנו שלוש פרשות משמעותיות בתחום האזנות: פרשת צוברי (האזנה לעיתונאי מוטי גילת, אגב חשיפת פרשת "בראון-חברון"); פרשת נמרודי (הרשעה של מו"ל מעריב על הזמנת האזנות סתר למתחריו בעיתון ידיעות); ופרשת האחים בדיר (אשר, בין היתר, נכנסו לתאים קוליים והורשעו בפגיעה בפרטיות, ניסיון להאזנת סתר ובעבירות נוספות). בעשור הראשון של המאה ה-20 נחשפה פרשת הסוס הטרויאני (שימוש ברוגלה לחדירה למחשבים לצרכי ריגול עסקי).

כמובן שאלו לא המקרים היחידים שהתנהלו תיקים בתחומים אלו, אך עדיין הם מעטים בהיקפם ובהשפעתם על השיח הציבורי, והמשמעותיים שביניהם, התרחשו לפני שנים רבות.

הסיכוי כי מבצע האזנת סתר אסורה ייתפס ויועמד לדין במדינת ישראל, אינה גבוהה במיוחד, כך נדמה.

*   *   *

כדי להרתיע מהאזנות שלא כדין ואף מחדירה לפרטיות, בחר המחוקק הישראלי לשלב שתי הוראות חריגות בחוקים הרלוונטיים.

בשניהם, קיים סעיף הקובע כלל של פסילת ראיות – כלומר, שלא ניתן להשתמש במה שהושג אגב הפגיעה בהוראות חוקים אלו בהליך משפטי – במקום בו הראייה הושגה אגב ביצוע האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות (דוקטרינת "פירות העץ המורעל").

סעיף 13 בחוק האזנת סתר קובע כי רק בית המשפט יכול לאשר שימוש בראיה פסולה וגם זאת תחת מגבלות. נדרש שיהא מדובר בהליך בשל פשע חמור, וכי בית המשפט סבור שקיימים טעמים מיוחדים להעדיף הגעה לחקר האמת על פני ההגנה על הפרטיות. לעניין זה, גורמים המורשים לקבל היתר להאזנת סתר (המשטרה והשב"כ) יוכלו לבקש קבילות ראיה רק אם נעשתה טעות בתום לב.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כללים רכים יותר, ומותיר שיקול דעת רחב יותר בידי בית המשפט, אך עדיין הכלל אמור להיות פסילת ראיות.

בפועל, מעטים המקרים בהם נפסלת ראייה בשל פירות העץ המורעל – הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. מצב דברים זה משדר לציבור, וגם לגורמי האכיפה, כי בתי המשפט אינם רואים בחומרה רבה, על אף הלשון החריפה, הפרה של הוראות החוק. המסר הוא – המטרה מקדשת את האמצעים.

דווקא החלטת הפרקליטות בעניין הראיות שהוצגו בפלאפון של אפי נווה מהווה החלטה חריגה. הפרקליטות החליטה לסגור את התיקים המתבססים על ראיות שנתפסו אגב פגיעה בפרטיות. עם זאת, הוחלט שלא לנקוט בהליכים נגד מי שביצעו את החדירה לפלאפון, ובכך הפרו לכאורה את חוק הגנת הפרטיות. אמנם החוטאים לא יצאו "נשכרים", אולם עדיין המסר נותר כי עבירות מסוג זה אינן נחקרות עד תום.

מכאן שנוסף על אכיפה מצומצמת (וענישה נמוכה) על שימוש לא מורשה בתוכנות להאזנת סתר או לחדירה למחשבים, גם המסר שמועבר על ידי בית המשפט בעת הכשרת ראיות שהושגו אגב האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות שלא כדין הוא כזה שאינה רואה בחומרה רבה את ביצוע העבירות. בוודאי לא בחומרה שסבר המחוקק שיש לייחס להן.

*   *   *

טוב היה לטעמי אם בעקבות פרשת NSO ומשטרת ישראל היתה מתבצעת חשיבה מחודשת לגבי  הקלות בה מתייחסת מערכת האכיפה והמשפט לביצוע של עבירות מכח חוק האזנת סתר ופגיעה בפרטיות, לפחות כפי שמשתקפת מהפרקטיקה. ללא ביצוע פעולות אכיפה אקטיביות לתפיסת מפרי חוק, כמו גם לענישה ראויה ולפסילת ראיות ככלל בהליכים משפטיים, קשה לראות איך הערכים החשובים עליהם מגנים שני חוקים אלו, יישמרו.

לא די ברטוריקה הטוענת לתפיסה מחמירה בנושא זה. הטלטול שגרמה הפרשה האחרונה לא יוביל לשינוי המצב באופן מהותי כל עוד ישנה העלמת עין לגבי מצב הדברים בשטח ברמת האכיפה, והכשרה בדיעבד של הפירות ממעשים אלו על ידי בתי המשפט.

מקווה שגם על ספיח זה תנתן הדעת במערכות המתאימות.

_{Photo by Dmitry Ratushny on Unsplash}

The post מספיחי פרשת NSO – חלק III first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מספיחי פרשת NSO – חלק III appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

חברי המועצה המייעצת לחברת מטא דורשים יותר שקיפות, חושפת התנהלות החברה מבפנים (פרנסיס האוגן – Frances Haugen) הציעה את השקיפות ככלי לבקר את החברה, יוזמות חקיקה במדינות שונות בעולם, ועוד.

אך איך פורטים את השקיפות האמורה? מה אנו רוצים לדרוש מהרשתות החברתיות?

ניתן להתייחס למספר רבדים של שקיפות:

שקיפות אישית

הראשון נוגע לרמת השקיפות שבין הפרט לפלטפורמה.

הציפייה שלי כמשתמשת ברשת חברתית היא שהחברה תיידע אותי על ההתנהלות שלה מולי – האם הפרתי את כללי הקהילה, לאן המידע שלי מועבר, זכות העיון וכו'. שקיפות כזו כבר מתקיימת ברמה כזו או אחרת. אולם, בשקיפות בין הפרט לפלטפורמה, רצוי לדבר גם על שקיפות הפוכה – מה הפלטפורמה זכאית לדרוש ממני כדי שאהיה זכאית לקבל את השירות.

טענה קצת מוזרה לכאורה. הרי הפלטפורמה אוספת עלינו כל כך הרבה נתונים, מה עוד נדרש?

מי שמבקש שקיפות "הפוכה" מבקש לחייב את הפלטפורמות – בין אם בכלל ובין אם במקרים מסוימים – לשאת באחריות בדרך להוביל לרשת חברתית אחראית יותר. כמו שמטילים אחריות על מוכרי משקאות אלכוהוליים לבדוק גילו של אדם, כדוגמא, כך ניתן לדרוש מהרשתות לוודא נתונים מסוימים הרלוונטים להתנהלות ברשת. מהטעם האמור אוסטרליה מקדמת הסדר המחייב בחינת גיל על ידי הרשתות. אך גיל הוא רק מימד אחד. יש לשקול הטלת אחריות על הרשתות לאתר פרופילים פיקטיביים (בוטים ואחרים). כבר כיום הרשתות משקיעות מאמצים בניטור משתמשים פיקטיביים או רשתות בוטים, מי יותר ומי פחות, אולם כרגע לא מוטלת עליהם חובה כלשהי לעשות זאת, ואולי הגיע הזמן לכך.

שקיפות ציבורית

השני נוגע לרמת השקיפות של הפלטפורמה אל מול הציבור.

על הרשת החברתית לדווח באופן עיתי על היקף הפעילות שלה, על שינויים שנערכו במדיניות, על היקף ההסרות והחסימות ועוד.

כיום כל הרשתות הגדולות מפיקות דיווחים רבעוניים כאמור. זאת נוסף על דיווחים שמועברים, היכן שרלוונטי, על בסיס חוקי ניירות ערך. עם זאת הדיווחים הרבעוניים נעשים כרגע מרצון, ומתוך הבנה שהשקיפות האמורה מועילה לרשת החברתית. הדיווחים משתנים מדי פעם באופן שמקשה, בחלק מהמקרים, לבצע מעקב. כמו כן המדדים בין החברות אינם זהים בהכרח, ועל כן קשה לנו לערוך השוואה בהתנהלות של הרשתות השונות. בסיס הנתונים אף הוא אינו מפורסם, ואינו מאפשר לחקור עוד את הנתונים שנמסרו.

אזכיר כהערה שגם המדינה נדרשת לדיווחים עיתיים בנוגע לקשר של עם הרשתות החברתיות, וזאת בהמשך למה שנקבע בבג"צ 7846/19 עדאללה נ' מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה (אפריל 2021). על המדינה לדווח באופן רבעוני כמה בקשות הוגשו על ידה, באילו נושאים ובאיזו פרוצדורה ועוד. העובדה שרשתות חברתיות החלו לפרסם מידע בנושא, אינה מנקה את המדינה מחובותיה שלה לשקיפות מולנו.

שקיפות לצרכי פיקוח ובקרה

השלישי מתייחס לשקיפות שתאפשר בקרה טובה יותר ופיקוח על הרשתות.

לאור היקף המידע הנצבר ברשתות החברתיות, כוחן והשפעתם על התנהלות החברה ועל השיח הציבורי, יש חשיבות שהבקרה והפיקוח על הרשתות יהיו אפקטיביים. דרכי פעולתם, מערכות הבינה המלאכותית שהם עובדים עמם והאלגוריתמים המייצרים את התיעדוף ברשתות, הן סוד מסחרי של כל חברה. בנוסף, גם אם מידע כאמור יפורסם, מעטים מאתנו יבינו את משמעות הנתונים. אבל, ניתן וצריך לקבוע חובות שקיפות למול מספר מצומצם של גורמים, שיהיו מנועים מלחשוף את הסודות המסחריים. מי שייחשף למידע הפנימי לצרכים אלו יידרש לפרסם לציבור מה חוות דעתם המקצועית על משמעות הנתונים שנחשפו בפניהם.

לאחרונה הוגשה הצעת חוק פרטית בארה"ב בנושא. הצעה זו מחייבת את הרשתות לחשוף מידע פנימי בפני גופים מבקרים וחוקרים.

לסיכום

הדרישה לשקיפות ברשתות חברתיות, הצוברת אהדה, צריכה שתהיה בה חידוד מה הן נורמות השקיפות שאנו דורשים בנושא. לא די להעתיק הסדרים מחובת השקיפות השלטונית, או מזכות העיון הפרטית – יש לפרוט ולבנות תפיסת שקיפות ייחודית התואמת את האתגרים ואת המטרות בנושא.

_{Photo by Daria Nepriakhina on Unsplash}

The post על 3 סוגי שקיפות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post על 3 סוגי שקיפות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

מיום שהוקמה המועצה, היא ממליצה ודורשת שקיפות רבה יותר מחברת פייסבוק. לפיכך, ראתה עצמה המועצה כמחויבת בעצמה לעקרונות שהיא דורשת.

בפרסום המועצה מתחייבת להקפיד על פרסום דו"ח רבעוני, וזאת נוסף על הדוח השנתי שייצא בסוף כל שנה.

תמצית הדיווח

מהנתונים בדיווח עולה כי מעל לחצי מיליון תלונות (524,000) הוגשו למועצה. כשני שליש מהן, נוגע לבקשות להשיב תכנים שהוסרו (36.4% על גילויי שנאה ו-31.3% על בריונות והטרדה). פייסבוק עצמה העבירה 21 מקרים לבחינת המועצה.

המועצה אינה דנה בכל המקרים המובאים בפנייה, אלא בוחרת מקרי דגל לדון בהם. בשלושת הרבעונים הראשונים המועצה בחרה 17 מקרים, לגביהם התקבלה החלטה ביחס ל-11 מהם (נכון לסוף יוני 2021). בשמונה מקרים החליטה המועצה לשנות מהחלטת פייסבוק. הזמן הממוצע לקבלת החלטה עמד על 74 ימים.

עיקר התלונות מקורן בארה"ב וקנדה (45.6%) ובאירופה (21.8%). הנתונים אינם משקפים, לשיטת המועצה, את ההתפלגות בקרב כלל המשתמשים. המועצה לוקחת לתשומת לבה נתון זה, תוך כוונה לעורר מודעות לקיומה גם באזורים אחרים. אם התעניינתם, אחוז התלונות שהגיע מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, עומד על 4.2%.

בשלושת הרבעונים האחרונים הציבה המועצה לפייסבוק 156 שאלות, עליהן השיבה החברה במלואם על 83.3%, סירבה להשיב על 10.2%, וענתה באופן חלקי על 6.5%. בעניין המענה, עם פרסום התחקיר של ה-Wall Street Journal על פייסבוק הבהיר למועצה כי לא כל תשובותיה של פייסבוק ביחס לבחינת התכנים, היו גלויות לחלוטין.

שקיפות צרכנית או שלטונית

בדרישת השקיפות מהרשתות החברתיות, יש להבחין בין שתי דרישות של שקיפות, היונקות ממקורות שונים.

הראשונה – שקיפות צרכנית. שקיפות צרכנית מניחה בבסיסה (בתמצית כמובן) כי במקום בו נוצרת התקשרות בין שני גורמים, יש מחויבות של הצדדים לגילוי תנאי ההתקשרות על מנת שההסכמה לה, תחשב כהסכמה מודעת. דוגמא לכך ניתן למצוא בקנס בסך 225 מיליון יורו שהוטל לאחרונה על ידי נציבות המידע האירית על חברת ווטסאפ, בשל הפרת חובות השקיפות מכוח חקיקת ה-GDPR.

השניה – שקיפות שלטונית. שקיפות שלטונית (בתמצית) מניחה כי השלטון פועל למען ובשום הציבור, וככזה רואים את המידע המצוי בידו כמידע של הציבור המוחזק בנאמנות על ידו. החשיבות בשקיפות שלטונית הוא גם בהיותה כלי פיקוח ובקרה על הפעילות השלטונית, באופן המחזק את הדמוקרטיה בבואו (גם) לאפשר אזרחות מודעת יותר לפעילות השלטונית.

השקיפות הצרכנית חלה ממילא על הרשתות החברתיות.

לעומתה, יש רצון להגברת השקיפות ברשתות, בוודאי אלו בעל הכח המשמעותי, גם מעבר לשקיפות הצרכנית. שקיפות כוללת יותר הנובעת מהפיכתן של הרשתות הגדולות לשחקן בעל כח והשפעה ציבורית רבה.

בימים אלו גוברים יוזמות החקיקה המקומיות המנסות לאסדר את פעולת הרשתות החברתיות. ברבות מיוזמות אלו נעשה שימוש בשקיפות ככלי לסייע לבקרה על הרשתות החברתיות. ניתן לראות יוזמות אלו כמייצרות ענף חדש של שקיפות ציבורית הנובעת מכוחן של הרשתות החברתיות בפועל, והשפעתן על החברה כמו גם על כללי המשחק הדמוקרטי.

כשדנים בשקיפות, לא דומה שקיפות הפונה למשתמש הבודד, לרגולטור או לחוקר הידען.

מכאן עולה הדרישה (שאינה חדשה יש לומר) להנגיש גם את בסיסי הנתונים, בכפוף לכללי פרטיות, באופן המאפשר פיקוח ובקרה יעילים יותר. אם ניוותר בשדה הצרכני בלבד, לא ברור היסודות לדרישה מסוג זה.

אגב, הציפייה לחשיפה של בסיסי הנתונים (open data), צריכה להיות מופנית גם למועצה המפקחת. נוסף על הנתונים המעובדים, טוב תעשה המועצה אם תנגיש את בסיס הנתונים לציבור (בכפוף לכללי הפרטיות). בכך תשמש המועצה דוגמא למצופה גם מהרשתות עליה היא מפקחת, כמו גם לרשתות נוספות.

^{התמונה של Alexander Shatov מהאתר Unsplash}

The post שקיפות ברשתות חברתיות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שקיפות ברשתות חברתיות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.