הנתונים נאספו ממערכת נט-המשפט (ללא היתר עיון), ועלולים להיות חסרים מכיוון שישנן החלטות המתפרסמות בפרוטוקול, ועל כן אינן מפורסמות לציבור.

בסיס הנתונים המהימן הקודם שיש בידי, אליו אני משווה את הנתונים של השנה הנוכחית, הן החלטות שנתקבלו בין חודש יולי 2019 לחודש יוני 2020, ונותחו על ידי בעבר, בסיוע של גיא זומר מפרויקט תולעת המשפט. 

ההליכים וההחלטות

בשנת 2021 נסגרו 406 תיקים בעתירות שעניינם חוק חופש המידע.

מבחינת התוצאה, לפחות 80% מההחלטות נתקבלו לטובת העותרים.

מתוך כלל ההחלטות, רק ב-74 החלטות (המהוות 18.7%) ניתנה החלטה מנומקת שאינה לאקונית.

יש בידי מידע חלקי אודות התקיימות דיון בהליך המשפטי, והאם ההליך מסתיים בהסכמה.

מהנתונים עולה כי במרבית ההליכים ההחלטה מתקבלת ללא דיון (כ-57%) ורק במיעוטם התקיים דיון (כ-6%). החלטות רבות מתקבלות בהסכמה על ידי הצדדים (לפחות 46.3%). נתונים אלו משקפים את מה שמוכר לרבים העוסקים בתחום, שעיקר העיסוק בתחום עתירות חופש מידע הוא אי מתן מענה על ידי הרשויות.

בעתירות אלו, לצערנו, בתי המשפט נוהגים למחוק את העתירה, לעתים רק על סמך התחייבות של המשיבה להעביר תשובה – וזאת מבלי לבחון את העברת התשובה המובטחת, ואת עמידת המענה בהוראות החוק כנדרש. אני סבורה כי לו בתי המשפט היו נוהגים אחרת, כמו גם פוסקים הוצאות ראויות, הרשויות הציבוריות היו יותר מורתעות מאי קיום הוראות חוק חופש המידע.

כלל ההוצאות שנפסקו כנגד הרשויות הציבוריות עומד על קרוב למיליון ₪ (990,948 ₪), וההוצאות שהוטלו כנגד עותרים עומד על 100,500 ₪. יצויין כי כיום בזכות פרסומן של החלטות בפתקית, יש מידע אודות פסיקת ההוצאות בקרוב ל-90% מההחלטות, בעוד באיסוף המידע הקודם היו נתונים רק אודות 71.5% מההחלטות.

הרכב העותרים והמשיבים

היקף העתירות שנסתיימו ב-2021 שעמותה היתה העותרת הראשונה בהן, הוא הגדול ביותר (כ-72%). חלקן של העמותות גדול רק במעט מאשר בהשוואה הקודמת שנערכה (אז העמותות היו כ-70%).

היקף העתירות המוגשות על ידי אדם פרטי ירד מכ-25% מכלל העתירות בהשוואה קודמת, לכ-18% בשנת 2021.

בניגוד לתדמית לשימוש מרובה של התקשורת בעתירות חופש מידע, רק החלטה אחת התקבלה בה העותר הראשון היה עיתונאי. עם זאת, יש לתת את הדעת כי לעתים ישנו שיתוף פעולה בין עמותות לכלי תקשורת, ואז העמותות יופיעו לא פעם כעותר ראשון (לדוגמא, בעתירה להשגת הפרוטוקולים של הממשלה בתקופת הקורונה – שם מספר גופי תקשורת ועיתונאים התאחדו, אולם העותרת הראשונה היא התנועה לחופש המידע).

ישנם מספר עותרים חוזרים, שקיבלו יותר מחמש החלטות בעתירות חופש מידע השנה. סך העותרים החוזרים אחראיים על כ-65% מכלל העתירות, כאשר עמותת עורכי דין לקידום מנהל תקין אחראית לכ-48% מההחלטות.

מרבית ההחלטות שנתקבלו בשנת 2021, הן כנגד רשויות מקומיות (58.4%) וכנגד הממשלה (34.2%). נתון זה שונה רק במעט מהנתונים שנאספו בעבר בהן כנגד רשויות מקומיות נתקבלו 61.6% מההחלטות, וכנגד הממשלה 31.9%.

להלן המשיבים החוזרים בעניינם ניתנו יותר מחמש החלטות בשנת 2021 –

סך המשיבים החוזרים מהווים שליש מהמשיבים, כך שנראה שההתפלגות בין זהות המשיבים גבוהה יותר מאשר ההתפלגות האמורה בזהות העותרים.

משך זמן העתירה

נראה כי ביחס להשוואה הקודמת, יש התארכות קלה במשך זמן קיום ההליכים עד לקבלת החלטה –

לסיכום

נדמה כי דפוסי החלטות חופש מידע לא השתנו באופן משמעותי. ניתן לראות מגמה קלה של עלייה בממוצע ההוצאות שנפסקו, וכן עלייה קלה במשך הזמן עד למתן החלטה בעתירת חופש מידע. נתונים אלו אינם מובהקים מספיק להציג שינוי משמעותי.

נדמה לי כי כל עוד בתי המשפט לא יפעלו להרתיע באופן משמעותי יותר את הרשויות מאי מתן מענה לבקשות חופש מידע, נמשיך לראות ריבוי עתירות, ללא הכרעות שיפוטיות מהותיות, המעמיסות על המבקשים ועל מערכת בתי המשפט כאחד.

_{Photo by Edge2Edge Media on Unsplash}

The post החלטות חופש מידע 2021 first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post החלטות חופש מידע 2021 appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

במה דברים אמורים?

עתירות רבות בתחום חופש המידע מוגשות מהטעם שהרשות כלל לא השיבה למבקש. בחלקים משמעותיים של עתירות אלה, לאחר הגשת העתירה ניתנת תשובה מאת הרשות הציבורית. לעתים, התשובה האמורה נחזית על ידי המבקש ככזו שאינה עונה על דרישות החוק – בין אם אין בה מענה לבקשתו ובין אם יש במענה הודעה על דחיית הבקשה או דחייה חלקית שלה.

במקרה כזה, כיצד על בית המשפט לנהוג? האם עליו לדון בטענות העותרת או שמא מרגע שניתנה תשובה העתירה מיצתה את עצמה ויש לסיים את ההליך השיפוטי?

הנוהג בעניין זה אינו אחיד. דוגמא לכך ניתן לראות בשתי החלטות שיפוטיות שניתנו בהפרש קטן באותו בית משפט – בית המשפט המחוזי בירושלים.

בראשונה, החלטה של השופט רובין (עת"מ 23879-05-21), עיין השופט בתשובות שניתנו על ידי המשרד להגנת הסביבה, והסכים עם טענות העותר כי התשובות אינן מלאות ולוקות בכלליות יתר. לפיכך השופט דרש מהמשיב שיתקן את תשובתו תוך מתן מענה קונקרטי לכל מידע שנתבקש. הדרישה כאמור נעשתה במסגרת ההליך השיפוטי ובזמנים שקצב השופט.

בשנייה, החלטה במסגרת פסק דין של השופטת זינגר (עת"מ 51175-06-21), קבעה השופטת כי מרגע שניתן מענה בעתירה שעניינה אי מתן מענה ראשוני על ידי הרשות, העתירה מיצתה עצמה וטענות על תוכן המענה, דורשת עתירה חדשה של העותרת.

כל החלטה, והיגיון בצדה.

מצד אחד, פורמלית, עתירה על אי מתן מענה, מקבלת סעד כאשר אגב ההליך ניתן מענה לבקשה. מנגד, התייחסות פורמלית כזו לעתירות חופש מידע בעייתית בשלושה מישורים – הראשון נוגע להכרעה האם העותר קיבל את הסעד המבוקש על ידו; השני תמריץ שלילי של רשויות; והשלישי ליעילות מערכתית של ניהול הליכי משפט.

וארחיב –

קבלת הסעד – מטרתה של בקשת מידע לפי חוק חופש המידע, ועתירה לפי חוק זה, היא השגת מידע מסוים. ככל שניתן מענה, אך אין בו העברה של המידע המבוקש, בעצם לא ניתן המידע למבקש. בכך המבקש נותר ללא מענה מהותי, ולא ניתן לו סעד במסגרת ההליך השיפוטי. ונזכיר, ככלל, הרשות צריכה להענות בחיוב לבקשות למידע. במקום בו הרשות סבורה כי התקיים אחד מהסייגים הקבועים בחוק – נטל ההוכחה להתקיימות הסייג עליה. מכאן כי גם בהליך של אי מתן מענה לא ניתן להכריע באם העתירה השיגה מטרתה, ללא בחינת המענה עצמו ועמידתו בהוראות החוק.

תמריץ שלילי – במקום בו בתי המשפט יפעלו למצות הליכים בעת מתן מענה ללא קשר לאיכות המענה כפרקטיקה קבועה, הם מייצרים תמריץ שלילי להפרת הוראות החוק על ידי הרשויות. כבר היום נדמה כי רשות יוצאת נשכרת באי מתן מענה, היות ועתירות חופש מידע מהוות רק אחוז נמוך מכלל הבקשות שלא נענות או נענות בשלילה.[1] במקום בו בתי המשפט לא יתנו סעד מהותי למבקש גם לאחר פנייה לערכאות, בתי המשפט מתמרצים רשויות שכבר הוגשה נגדן עתירה לתת תשובות לאקוניות וחלקיות, כי ממילא – ובניגוד להוראות החוק – מענה כזה יטיל נטל נוסף על המבקש ולא על הרשויות.

יעילות מערכתית – במקום בו לעותר ישנן טענות לגופו של מענה, טוב שבית המשפט שכבר נדרש לסוגיה יקבל החלטתו בנושא זה ולא יטריח את כלל המערכת להרבות הליכים כפולים הגוזלים זמן מערכתי ושיפוטי נוסף.

בעידן של דרישה לצמצום בירוקרטיה וציפייה למתן מענה מהיר ומיטבי למבקשי מידע, ראוי ורצוי שתהיינה החלטות רבות יותר המבקשות לבחון מתן מענה גם בהיבט המהותי ולא רק הצורני.

_{[1] מנתוני היחידה הממשלתית לחופש המידע לשנת 2019 עולה כי הגשת העתירות כנגד הממשלה ביחס לכמות הבקשות שנדחו או נענו באופן חלקי, עומדת על 3.7%. כמות העתירות ביחס לכלל הבקשות שהוגשו באותה שנה, עומד על 1.2%.}

_{התמונה של Robert Anasch מאתר Unsplash}

The post עתירות אי מתן מענה first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post עתירות אי מתן מענה appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

לאחרונה נדון הנושא אגב בקשה לקבלת מידע ממכון התקנים. הדיון בעתירה הצטמצם לשני סוגים של מסמכים – פרוטוקולים של ועדת מומחים המייעצת לוועדת התקינה והסדרי ניגוד העניינים של חברי הוועדה.

מכון התקנים טען כי מסירת הפרוטוקולים חוסה תחת סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, העוסק במידע פנימי של הרשות והוא סעיף שבשיקול דעת. המכון טען כי מוטלת עליו חובה לפרסום יזום של הוועדה הקובעת מכח חוק מכון התקנים, ומכאן יש לחזק את עמדתם שלגבי ועדות המומחים אין המכון חייב לפרסמם. כמו כן המכון ציין כי הוא מפרסם פרוטוקולים של ועדות מומחים אבל זאת רק לאחר שהתקבלה לגבי הנושא הנדון בהם החלטה.

השופטת דחתה את עמדת המכון וקיבלה את טענות העותר. מפנה את תשומת לבכם לארבע אמירות מעניינות בעיניי –

1. כאשר המחוקק מחיל חובות על רשות ציבורית להנגיש מידע באופן יזום, יש בתפיסה זו כדי להשליך על הפרשנות המצמצמת שהרשות צריכה להחיל על עצמה בבואה לדחות בקשות למידע, וזאת באופן שיגביר את החובה להשיב בחיוב על בקשה;
2. השופטת קבעה עובדתית שהמכון עושה דין לעצמו ביחס להחלטה באם לפרסם ועדות מומחים, וביחס לעיתוי הפרסום. לאור המדיניות המשתנה ביקרה השופטת את המכון בכך שהוא עושה שימוש בשקיפות על פי האינטרסים שלו;
3. ביחס לטענת המכון לקיומו של אפקט מצנן לפרסום ועדות המומחים עוד בטרם התקבלה החלטה, ציינה השופטת כי האפקט המצנן אינו מסתיים עם קבלת ההחלטה. בהנתן שחברי ועדת המומחים מודעים לפרסום הפרוטוקול עם קבלת ההחלטה, האפקט המצנן כבר חל ואינו משתנה רק בשל מועד הפרסום. כמו כן, בגלל שהמכון כבר פרסם את הישיבה הראשונה של חברי הוועדה הזו, הטיעון נחלש.
4. בהערת אגב מתייחסת השופטת, למיטב זכרוני לראשונה, כיצד יש לפרש את החריג לסעיף 9(ב)(4), ככזה שאינו חל על התייעצות הקבועה בדין. לשיטתה צמצום החריג חל גם על התייעצויות שהסמכות להם ניתנה בדין, גם אם אין חובת התייעצות כאמור.

עוד בפסק הדין קובעת השופטת כי המכון לא הרים את הנטל הנדרש על הרשות לבסס את דחיית הבקשה על הנסיבות הקונקרטיות של הבקשה והמידע. ביחס להסדרי ניגוד העניינים, הרשות שינתה את המצג העובדתי ואת טענותיה במהלך ההליך מספר פעמים, באופן שהוביל אף הוא לביקורת שיפוטית על התנהלות הרשות וחיוב של הרשות למסור את המידע המבוקש.

עת"מ (תל אביב-יפו) 36780-10-20 עו"ד מנחם שמואלי נ' מכון התקנים הישראלי (11/5/2021), כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט

The post שקיפות מוגברת ואפקט מצנן first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שקיפות מוגברת ואפקט מצנן appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

לפני כשנתיים בית המשפט הפדרלי קבע כי חסימת משתמשים בחשבון הטוויטר של טראמפ, אז נשיא ארה"ב, מהווה פגיעה בתיקון הראשון לחוקה המעגן את חופש הביטוי.

בתחילת אפריל 2020, החליט בית המשפט העליון להעתר לבקשת המדינה למחוק את העתירה בהיותו לא רלוונטי לאור חילופי הגברי בממשל.

עם זאת בית המשפט העליון לא הסתפק בכך.

הוא הורה לבית המשפט הפדרלי לבטל את פסק דינו.

ההחלטה אינה מנומקת.

מעניינת עמדת המיעוט (מבחינת ההנמקה) של השופט תומאס שכתב על חשיבות הדיון על היחס בין חופש הביטוי לפלטפורמות החדשות, שהתחדדו אגב ההחלטה של טוויטר לחסום את חשבונו של הנשיא.

לדבריו בעוד דנים על השליטה של נבחר ציבור לחסום אנשים פרטיים, מרחפת מעל הסוגייה הכח המוחזק בידי מעטים לחסום את חופש הביטוי של נבחר ציבור – גם בעל עוצמה כנשיא ארה"ב.

אבל גם השופט תומאס הסכים שזה לא המקרה המתאים לחדד לגביו את סוגיית חופש הביטוי ברשתות החברתיות לאור חילופי השלטון.

לקריאת ההחלטה: https://bit.ly/2PuqihR

The post חסימה בחשבונות של נבחרי ציבור ברשתות ציבוריות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חסימה בחשבונות של נבחרי ציבור ברשתות ציבוריות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.