רק מספר שבועות עברו ונדמה שהעקוב הפך למישור. אני עדיין בדעה כי התייחסות לטענות עצמן מבלי לבחון את הרקע והסובב של שימוש המשטרה בטכנולוגיות לביצוע האזנות סתר, לוקה בחסר.  על מנת להפיק את המיטב מאירוע זה, שטרם נסתיים, חובה להתייחס למספר ספיחים של פרשה זו, עליהם אני כותבת טיפין טיפין.

בחלק הראשון עסקתי בהתמשכות הליכי חקיקה ממשלתיים, בשני – בתהליכי אימוץ טכנולוגיות חדשות בממשלה, ובשלישי – במסר הסמוי המועבר אגב (אי) אכיפת הוראות חוק האזנת סתר והכשרה בדיעבד של ראיות.

ספיח רביעי ואחרון מבחינתי נוגע למובן מאליו – שקיפות.

*   *   *

לשקיפות שלטונית מספר הצדקות, ביניהם פיקוח על הרשות המנהלית, ושיפור עבודתה. ככל שהרשות הרלוונטית היא בעלת כח וסמכויות רבות ונרחבות יותר, הצורך בשקיפות איכותית עולה.

שקיפות אינה מוחלטת כמובן. שקיפות נסוגה בפני ערכים ובהם בטחון המדינה ובטחון הציבור. כלומר, גם אם ככלל אני זכאית ללמוד ולהכיר את דרכי פעולתה של הרשות, היא רשאית לסרב לי. לדוגמא אם אבקש לברר כנגד מי מתנהלות חקירות סמויות, המידע לא יימסר לי. יש לנו אינטרס שלרשות אוכפת החוק, ובראשה למשטרה, תהיה היכולת לאכוף את החוק במיומנות לטובת כולנו.

ועדיין, גם אם לא נדע כנגד מי מתנהלת בזמן אמת חקירה סמויה, יש חשיבות ללמוד על חקירות סמויות ככלל. מעניין וחשוב להבין, לדוגמא, כמה חקירות כאלו מתנהלות במקביל, מה הזמן הממוצע שהן אורכות, מה אחוז החקירות שמבשילות לחקירה גלויה ולכתבי אישום וכד'.

*   *   *

גם בחוק האזנת סתר, שנחקק בשנת 1979, יש דרישה לשקיפות מסוימת.

סעיף 6(ז) לחוק האזנת סתר, קובע כי שר המשטרה (כך לשון החוק) יעביר אחת לשנה דין וחשבון לוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת. נדרש כי השר ידווח על מספר הבקשות שהוגשו, ההיתרים שניתנו, מספר האנשים וכמות המכשירים אשר האזנה הותרה בהם.^[1]

סעיף זה לא היה קיים בשנת 1979. בחוק המקורי, סעיף 6(ה) קבע כי המפכ"ל יגיש דיווח לשר המשטרה אחת לחודש על ההיתרים להאזנת סתר, והדוחות יועברו אחת לשלושה חודשים לשר המשפטים. דברי ההסבר אינם מפרטים את הצורך.

כלומר, הדיווח המקורי היה כלפי הדרג הפוליטי בממשלה בלבד, וללא תהודה לציבור.

בשנת 1994 הגישה הממשלה הצעת חוק לתיקון הראשון לחוק. מדובר בתיקון מקיף. בין היתר הציעה הממשלה לשנות את הדיווח כך שהמפכ"ל יידרש להעביר דו"ח חודשי ליועץ המשפטי לממשלה (במקום לשר המשטרה), וכי שר המשטרה יפרסם אחת לשנה ברשומות מידע על היקף ההיתרים שניתנו תוך התייחסות למספר האנשים והקווים לגביהם ניתנו היתרים אלו. בדברי ההסבר נכתב: "מוצע לחייב פרסום שנתי של מספר האזנות הסתר שנעשו למטרת מניעת עבירות וגילוי עבריינים. התפיסה היא כי זהו חלק מחופש המידע הראוי במדינה דמוקרטית ויש לאפשר לאזרחים לקבל את התמונה הכוללת של היקף האזנות הסתר הנעשות במדינה."

הכנסת שינתה את הנוסח המוצע וקבעה את הנוסח הקיים כיום המחייב את מתן הדיווח לוועדת החוקה, חוק ומשפט, תוך הוספת הנתון של מספר הבקשות שהוגשו בנוסף להיתרים שניתנו. הרציונל לשינוי, כפי שמשתקף מדיוני ועדת חוקה על התיקון המוצע, מקורו בצורך שהדיווח יקבל תהודה ציבורית גדולה יותר. יצוין כי בדיון הראשון בוועדה חה"כ דאז דדי צוקר, יו"ר הוועדה, ביקש לבחון הרחבה של תוכן הדיווח גם על אופי וסוג העבירות לגביהם מתבקשת האזנה, אולם המוצע לא נכנס לנוסח החוק.

מדברי ההסבר, כמו גם מהשיח שהתקיים בוועדת החוקה, עלה הצורך להגביר את השקיפות והבקרה בתחום האזנות הסתר של המשטרה, כמו גם של רשויות הבטחון, אם כי איני מרחיבה כעת בנושא זה.

*   *   *

הדרישה לשקיפות, כמו גם היכולת המשתפרת לאיסוף ועיבוד מידע בזכות הקדמה הטכנולוגית, צריכים להוביל אותנו לשקיפות גדולה יותר גם בנושא זה. טוב תעשה משטרת ישראל אם תקח על עצמה להרחיב את היקף השקיפות בתחום האזנות הסתר בשני היבטים.

הראשון, פרסום יזום שנתי על ידי המשטרה, גם ללא דרישה מהכנסת. לצערנו היינו עדים לתקופה של כשלוש שנים ללא כנסת מתפקדת באופן רציף. בימים אלו היציבות הפוליטית מתערערת שנית. טוב תעשה משטרת ישראל אם תפעל לקדם דיווח רציף ויזום שלה, לכל הפחות אחת לשנה, ביחס להיקף האזנות הסתר. במקום שיש ועדה, תציג דו"ח זה בוועדה טרם פרסומו. בימים שאינם כשגרה, תפעל לפרסום יזום של הדו"ח על ידה.

השני, תוכן הדיווח. הדיווח שנקבע בחקיקה דל ולא מספק ביחס ליכולת לבצע בקרה אמיתית על שימוש בכלי האזנות הסתר. טוב תעשה המשטרה אם תוסיף לדיווח, גם ללא חובה בחקיקה, נתונים נוספים כגון סוג העבירות לגביהן מתבקשים הצווים, אחוז התיקים המבשילים לכדי כתב אישום, משך הזמן בה מתבצעות בפועל האזנות וכד'. זהו אינטרס בראש ובראשונה של המשטרה במטרה לטייב את אופן פעולתה בתחום, ולהגביר את אמון הציבור בפעילותה זו.

*   *   *

בזה סיימתי את ארבעת התובנות המרכזיות שלי מהדיון שהתעורר אגב הטענה לשימוש ברוגלות על ידי משטרת ישראל. מלכתחילה הייתי סבורה כי טוב היה אם וועדה חיצונית תבחן את ההיבטים ההיקפיים של פרשה זו. אולם, באין ועדה כאמור, אקווה כי ועדת מררי תעסוק גם בראייה רוחבית ומערכתית של הסוגייה ולא רק בשאלה: "היה או לא היה".

^{התמונה מאת  okeykat מהאתר  Unsplash}

[1] _{הדיווח האמור נוסף לדיווח החודשי שמוגש ליועץ המשפטי לממשלה (סעיף 6(ו) לחוק), ולדיווחים של ראש הממשלה ושר הבטחון על היתרים שהעניקו לרשות בטחון לבצע האזנה – אחת לשלושה חודשים ליועץ המשפטי לממשלה, ואחת לשנה לוועדה משותפת בכנסת, המקבלת את הדיווח בדלתיים סגורות (סעיפים 4(ד)-(ה) לחוק, בהתאמה).}

The post מספיחי פרשת NSO – חלק IV וסיכום first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מספיחי פרשת NSO – חלק IV וסיכום appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בחלק הראשון עסקתי בהתמשכות הליכי חקיקה ממשלתיים, ובשני, בתהליכי אימוץ טכנולוגיות חדשות בממשלה. הפעם – במסר הסמוי המועבר אגב (אי) אכיפת הוראות חוק האזנת סתר והכשרה בדיעבד של ראיות.

*   *   *

הפרשה האחרונה הציפה שוב את ההבנה שרובנו נושאים עמנו מכשירים שמאגדים פיסות חיים שלמות שלנו, באופן שמאפשר לבעלי יכולות ורצון, לדלות מידע אישי עשיר ועדכני שלא בידיעתנו ובהסכמתנו.

תוכנת NSO אינה היחידה הנמצאת בשוק.

מי שיעשה חיפוש פשוט באינטרנט יוכל למצוא תוכנות שונות המאפשרות מעקב אחר ניידים מסוימים, ברמות שונות של יכולות. תוכנת ריגול אחר ילדים (שאף הם, כמובן, זכאים לפרטיות), יכולה באותה מידה להיות מותקנת באופן בלתי חוקי גם למטרות אחרות.

ותוכנות כאמור מותקנות כדבר שבשגרה לצרכים שונים – סכסוכים בין בני זוג, יריבות עסקית, גניבת סודות מסחריים ועוד.

התקנה כאמור אסורה כמובן ללא הסכמת וידיעת האדם שהמכשיר נועד עבורו, אבל לצערי היא קיימת.

אם בוחנים את היקף התיקים שהתנהלו במשטרה על האזנת סתר שלא כדין בחמש השנים האחרונות, מגלים כי מדובר במתי מעט של תיקים. ההיקף הוא כה דל, עד כי אין לו קטגוריה נפרדת בנתוני הפשיעה שפורסמו על ידי משטרת ישראל (ותודה לגיא זומר על הסיוע בפילוח המידע). יש להניח שהתיקים שכן נפתחים על עבירות אלו, מצויים תחת "פגיעה בפרטיות" (כ-12,000 תיקים המהווים כ-0.6% מכלל התיקים) או "עבירות כנגד מחשב" (כ-5,000 תיקים המהווים כ-0.25% מכלל התיקים).

גם עיון בפסקי הדין שנתפרסמו בנבו ב-15 שנים האחרונות ועוסקים בעבירת האזנת הסתר, מניבה 7 תיקים בלבד שחלקם, כמו בעניין פרשת אוריך, נועדו לבחון את ההיתר לעשות שימוש בראיות שנתפסו אגב חריגה מהוראות החוק.

אם נרחיק קודם לכן, ניתן להזכר בשנות ה-90 בהם היו לנו שלוש פרשות משמעותיות בתחום האזנות: פרשת צוברי (האזנה לעיתונאי מוטי גילת, אגב חשיפת פרשת "בראון-חברון"); פרשת נמרודי (הרשעה של מו"ל מעריב על הזמנת האזנות סתר למתחריו בעיתון ידיעות); ופרשת האחים בדיר (אשר, בין היתר, נכנסו לתאים קוליים והורשעו בפגיעה בפרטיות, ניסיון להאזנת סתר ובעבירות נוספות). בעשור הראשון של המאה ה-20 נחשפה פרשת הסוס הטרויאני (שימוש ברוגלה לחדירה למחשבים לצרכי ריגול עסקי).

כמובן שאלו לא המקרים היחידים שהתנהלו תיקים בתחומים אלו, אך עדיין הם מעטים בהיקפם ובהשפעתם על השיח הציבורי, והמשמעותיים שביניהם, התרחשו לפני שנים רבות.

הסיכוי כי מבצע האזנת סתר אסורה ייתפס ויועמד לדין במדינת ישראל, אינה גבוהה במיוחד, כך נדמה.

*   *   *

כדי להרתיע מהאזנות שלא כדין ואף מחדירה לפרטיות, בחר המחוקק הישראלי לשלב שתי הוראות חריגות בחוקים הרלוונטיים.

בשניהם, קיים סעיף הקובע כלל של פסילת ראיות – כלומר, שלא ניתן להשתמש במה שהושג אגב הפגיעה בהוראות חוקים אלו בהליך משפטי – במקום בו הראייה הושגה אגב ביצוע האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות (דוקטרינת "פירות העץ המורעל").

סעיף 13 בחוק האזנת סתר קובע כי רק בית המשפט יכול לאשר שימוש בראיה פסולה וגם זאת תחת מגבלות. נדרש שיהא מדובר בהליך בשל פשע חמור, וכי בית המשפט סבור שקיימים טעמים מיוחדים להעדיף הגעה לחקר האמת על פני ההגנה על הפרטיות. לעניין זה, גורמים המורשים לקבל היתר להאזנת סתר (המשטרה והשב"כ) יוכלו לבקש קבילות ראיה רק אם נעשתה טעות בתום לב.

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כללים רכים יותר, ומותיר שיקול דעת רחב יותר בידי בית המשפט, אך עדיין הכלל אמור להיות פסילת ראיות.

בפועל, מעטים המקרים בהם נפסלת ראייה בשל פירות העץ המורעל – הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. מצב דברים זה משדר לציבור, וגם לגורמי האכיפה, כי בתי המשפט אינם רואים בחומרה רבה, על אף הלשון החריפה, הפרה של הוראות החוק. המסר הוא – המטרה מקדשת את האמצעים.

דווקא החלטת הפרקליטות בעניין הראיות שהוצגו בפלאפון של אפי נווה מהווה החלטה חריגה. הפרקליטות החליטה לסגור את התיקים המתבססים על ראיות שנתפסו אגב פגיעה בפרטיות. עם זאת, הוחלט שלא לנקוט בהליכים נגד מי שביצעו את החדירה לפלאפון, ובכך הפרו לכאורה את חוק הגנת הפרטיות. אמנם החוטאים לא יצאו "נשכרים", אולם עדיין המסר נותר כי עבירות מסוג זה אינן נחקרות עד תום.

מכאן שנוסף על אכיפה מצומצמת (וענישה נמוכה) על שימוש לא מורשה בתוכנות להאזנת סתר או לחדירה למחשבים, גם המסר שמועבר על ידי בית המשפט בעת הכשרת ראיות שהושגו אגב האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות שלא כדין הוא כזה שאינה רואה בחומרה רבה את ביצוע העבירות. בוודאי לא בחומרה שסבר המחוקק שיש לייחס להן.

*   *   *

טוב היה לטעמי אם בעקבות פרשת NSO ומשטרת ישראל היתה מתבצעת חשיבה מחודשת לגבי  הקלות בה מתייחסת מערכת האכיפה והמשפט לביצוע של עבירות מכח חוק האזנת סתר ופגיעה בפרטיות, לפחות כפי שמשתקפת מהפרקטיקה. ללא ביצוע פעולות אכיפה אקטיביות לתפיסת מפרי חוק, כמו גם לענישה ראויה ולפסילת ראיות ככלל בהליכים משפטיים, קשה לראות איך הערכים החשובים עליהם מגנים שני חוקים אלו, יישמרו.

לא די ברטוריקה הטוענת לתפיסה מחמירה בנושא זה. הטלטול שגרמה הפרשה האחרונה לא יוביל לשינוי המצב באופן מהותי כל עוד ישנה העלמת עין לגבי מצב הדברים בשטח ברמת האכיפה, והכשרה בדיעבד של הפירות ממעשים אלו על ידי בתי המשפט.

מקווה שגם על ספיח זה תנתן הדעת במערכות המתאימות.

_{Photo by Dmitry Ratushny on Unsplash}

The post מספיחי פרשת NSO – חלק III first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מספיחי פרשת NSO – חלק III appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.