The post ניהול הממשלה ופתרון מחלוקות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post ניהול הממשלה ופתרון מחלוקות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

אז הבלוג הראשון, איך לא, על שקיפות.

למה זה חשוב

שקיפות שלטונית איננה מחווה של רצון טוב שהרשות מעניקה לאזרח כשנוח לה. היא תנאי בסיסי לאמון הציבור, לביקורת אפקטיבית ולתפקוד תקין של מנהל ציבורי. אזרח שאינו יודע כיצד מתקבלות ההחלטות הנוגעות לו, על סמך אילו נתונים והנחיות, אינו יכול לא לבקר, לא להשפיע ולא לתקן. במובן זה השקיפות אינה נלווית לדמוקרטיה, היא אחד מרכיביה החיוניים שמאפשרים חשיבה עצמאית ומנגנוני בקרה.

בעשור האחרון ישנם סימנים (לכאורה) חיוביים בתחום: הוקמה יחידה ממשלתית ייעודית, אתר מרכזי ממשלתי לתחום חופש המידע ולצידו מאגר תשובות אזרחי (מידע לעם), הוסדר מעמד הממונים על העמדת מידע לציבור, נבנו תשתיות של נתונים פתוחים בממשלה (datagov) והתרבו מאגרים אזרחיים המנגישים נתונים, וישנו גם מדריך חופש מידע נגיש לציבור.

לצד ההתקדמות, בה כמעט נדמה ששקיפות הפכה למותג, יש לא מעט פערים ביישום החוק. ובכלל, בתחום שכזה מי שלא ממשיך ללכת קדימה פשוט נשאר מאחור.

מה הבעיה כיום

הבעיה המרכזית היום לטעמי היא בראש ובראשונה תפיסתית, ממנה נגזרות גם לא מעט בעיות מעשיות. ביותר מדי מקומות בשירות הציבורי, המידע השלטוני עדיין נתפס כשייך לרשות, וחשיפתו כ"טובה" שהיא עושה. זה בא לידי ביטוי בסירוב המשטרה לחשוף נתוני פשיעה; בסירוב של רשויות מסוימות (כגון שב"כ) לתת מענה לכתבים; בסירוב של נבחרי הציבור לפרט מה היה הלו"ז שלהם במהלך משלחות לחו"ל שמומנו מהקופה הציבורית ועוד.

התוצאה היא שבמקום שבעידן הטכנולוגי בו מידע יכול להפוך להיות נגיש בצורה קלה ומהימנה, לא רק שנגישות כזו פעמים רבות לא קורית, אלא שהאזרח נדרש לבקש, לעתים להתחנן, ולא פעם לעתור לבית המשפט כדי לקבל מידע שממילא לא הייתה עילה חוקית להסתירו. ונזכיר, זה הפוך ממה שקבע חוק חופש המידע. כי לפי החוק ברירת המחדל למענה לבקשת מידע צריכה להיות חיובית, אלא, ורק אם, אחד החריגים בחוק מתקיים.

לצד זה קיימות בעיות מבניות שחוזרות על עצמן: מועדי מענה שנמתחים ומוארכים כדבר שבשגרה, לעיתים ללא הנמקה של ממש; הנחיות מנהליות שעל פיהן פועלת הרשות ואינן מתפרסמות באופן נגיש ועדכני למרות חשיבותן לפעילות הרשות מול הציבור; דוחות שנתיים מיושנים שממשיכים להיות מופקים בפורמט של פעם, במקום מידע חי ומעודכן באתר; ומנגנוני נתונים פתוחים שנשענים על מוטיבציה של עובד זה או אחר בתוך הרשות ולא על מנגנון מובנה וסדור כמו שהחלטת הממשלה בנושא קיוותה לעשות.

מה צריך לעשות

הרעיון המרכזי מתחיל בעדכון של חובות השקיפות כך שיתאימו למאה ה-21. כלומר, נדרש לעגן חובת פרסום יזום כברירת מחדל (ולא רק בהחלטת ממשלה שלא הצליחה להוביל את השינוי), עם מנגנון שמחזיק את הנושא לאורך זמן ואינו תלוי ברצון טוב של פקיד זה או אחר.

מכאן נגזרות כמה מסקנות מעשיות:

ראשית, מעבר מ"שקיפות לפי דרישה" ל"שקיפות מובנית". ככל שניתן, מידע צריך להתפרסם ביוזמת הרשות ובאופן מקוון ועדכני. לא כדוח שנתי שמונח בספרייה, אלא כמידע חי שהאזרח ניגש אליו בכל רגע. הנחיות מנהליות, שהן לב ההתנהלות מול הציבור, צריכות להתפרסם בזמן אמת, כולל טיוטות המובאות להערות הציבור לפני שהן הופכות מחייבות. לעניין זה מוצע להוסיף אפשרות להגיש בקשה שאינה רק למידע קונקרטי, אלא לסוג נתונים שהרשות נדרשת להנגיש מכאן והלאה.

שנית, קיצור מועדים וצמצום עילות הדחייה. כשנקבע החוק לפני עידן האינטרנט, 30 יום למענה ראשוני היה נדמה סביר. היום כשמצופה שמירב המידע יהיה מאורגן במחשבים, יש להפחית את זמני המענה שבחוק, ולהצמיד אותם לימי עבודה בפועל.

שלישית, עיגון מעמד היחידה הממשלתית לחופש המידע, והרחבת סמכויותיה. יש להתייחס ליחידה הקיימת כ"יחידה לשקיפות שלטונית", כזו שאינה מסתפקת בהמלצות ובנוהל, ללא סמכות אכיפה מול משרדי הממשלה, אלא רשות שתחול על כלל המגזר הציבורי, ושסמכויותיה יורחבו, והנחיותיה תהיינה מחייבות. לשם כך, כמובן, נדרש שהיא תוסדר בחקיקה ראשית.

הצעה קונקרטית שכבר מונחת על השולחן

הדברים האלה אינם נשארים ברמת העיקרון. בהיותי יושבת-ראש הוועדה לחופש המידע ומנהל תקין בלשכת עורכי הדין, ריכזנו וקידמנו הצעה מגובשת לתיקון חוק חופש המידע. ההצעה, שגובשה בחלוף למעלה מעשרים שנה מחקיקת החוק, נוגעת בנקודות הכאב שתוארו כאן ובנקודות נוספות:

• התאמת החוק לעידן הדיגיטלי, כך שהמידע לציבור יפורסם באופן מקוון ועדכני;
• אפשרות להגיש בקשה לפרסום מידע באופן קבוע;
• חובת פרסום הנחיות מנהליות באינטרנט, לרבות טיוטות להערות הציבור;
• עיגון היחידה לשקיפות שלטונית וסמכויותיה בחקיקה;
• חיזוק מעמד הממונה על העמדת מידע לציבור;
• שורה של תיקונים דיוניים שנועדו למנוע מצב שבו רשות "מתקנת" את מחדלה רק אחרי שהוגשה עתירה, ומותירה את האזרח בלי מענה של ממש.

אינני מבקשת כאן לפרוש את מלוא הנוסח, הוא ארוך ומפורט, וכל סעיף בו ראוי לדיון עצמאי. אני מבקשת בעיקר להצביע על כך שהנוסח קיים (מוזמנים לעיין בהצעת התיקונים ובדברי ההסבר לה). ניסינו לקדם אותו, ולא צלח בידינו. אז אני מניחה אותו כאן, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.

לסיכום

עם כל הכבוד להצעת התיקונים שלנו, חקיקה כשלעצמה לא משנה מציאות. צריך גם אנשים שבאמת ובתמים מאמינים בערך השקיפות ומוכנים להלחם עליו. הכל מתחיל ברוח המפקד. ורוח המפקד כיום הן ברמה הפוליטית והן המקצועית היא כזו, לצערי, אינה חדורת הבנה בדבר חשיבות השקיפות. הייתי רוצה לראות שר שבאמת מאמין בנושא ומקדם אותו, כמו השר מיכאל איתן ז"ל. הייתי רוצה שהפקידות שעוסקת בנושא תבין עד כמה הוא אקוטי ותראה נחישות ויצירתיות בפיתוח כלים חדשים ועדכניים ולא רק בשימור הקיים, שכמוהו כמו הליכה לאחור.

ואומר מראש, ישנם לא מעט ממונים מסורים ועובדי מדינה איכפתיים שפועלים באמונה כנה בחשיבות השקיפות, לא פעם עם מחיר אישי. אבל כל עוד הם לא אלו שקובעים את הטון, וכל עוד גם אנחנו (כציבור) שותקים כל פעם שעוד פעם מדלגים על החובה והצורך ליידע ולעדכן אותו – אנחנו מפסידים בהגברת השקיפות בישראל, ובכך פוגמים בבחירה החופשית שלנו, וביכולת הביקורת על השלטון בישראל. ובכך, אנחנו (גם) פוגמים בדמוקרטיה שלנו.

Image by günter from Pixabay

The post שקיפות כברירת מחדל first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שקיפות כברירת מחדל appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

ההקלטות הציגו תמונה, המוכרת למי שקרוב לנושא המינויים בשירות המדינה בשנים האחרונות, במיוחד של הדרג הבכיר. התמונה, למי שפחות בקיא בה, מציגה מציאות בה במקרים רבים עוד בטרם התכנסה ועדת האיתור או ועדת המכרזים, יודעים מי יהיה המועמד או המועמדת שייבחרו. ההליכים הבירוקרטיים הפכו להיות הצגה שמטרתה לייצר תחושה כאילו יש כאן הליך בחירה שיוויוני המהווה מסננת מקצועית לאחריה ייבחרו הטובים והמתאימים ביותר.

מצב דברים זה, בו בפועל המועמד או המועמדת נבחרים מראש, והוועדה מהווה רק חותמת גומי, גורמת לנזקים בשלושה מישורים לפחות:

בראשון, הכישורים שנדרשים כדי להבחר בוועדה הם יכולתך לייצר לעצמך יחסי ציבור טובים, או להיות מחובר מראש לבעלי הדעה, על מנת להיות האדם שהוועדה תבחר. יכולותיך וכישוריך המקצועיים יבואו לידי ביטוי רק בסדר שני אם בכלל. בכך, איננו מבטיחים לעצמנו כי ייבחר הטוב או המתאים ביותר לתפקיד.

בשני, אנו מעבירים מסר בעייתי לעובדי המדינה – כדי לעלות בדרגה תקדמו את יכולותיכם לייצר לובי או תדאגו להיות מקורבים לדרג המחליט ולמצוא חן בפניו. בכך עובדים מקצועיים ומתאימים, שאינו חזקים בשיווק עצמי, יצטרכו להחליט על אחד מן השניים: לפרוש לפני תקרת הזכוכית או ליישר קו. ויובהר, היכולת לעבוד עם הממונה עליך, ויכולות מסוימות של פוליטיקה ארגונית נדרשות כמעט בכל תפקיד בדרג הבכיר, ובמקביל יש לדרג הממנה גם מקום להגדיר מי הוא הגורם המתאים לדעתו למלא את התפקיד. השאלה היא מה התכונות והיכולות אנו רוצים לשדר לדרג המקצועי ככאלו שמקדמים אותם בדרגות. ונזכיר כי הדרג המקצועי כשמו כן הוא אמור להיות בראש ובראשונה מקצועי בתחומו. האם המקצועיות בליבתה המזוקקת היא היכולת לשיווק עצמי, או בראש ובראשונה יכולות מוכחות להנהגה, הובלת שינויים, ידיעה מקצועית ועוד.

השלישי, אנחנו מבזבזים כספים בתהליך מיותר שכל מטרתו היא הטעיית הציבור. אם ממילא הליך הבחירה נעשה מחוץ לכתלי הוועדה, למה להאריך את המינוי בזמן, ולייצר עלויות מיותרת? בואו נוותר על הפיקציה מראש.

בהנתן שזה המצב, אני חושבת שהגיעה העת לצמצם את הפערים בין התיאוריה בה מכרזים וועדות איתור נועדו לייצר הליך בחירה שיוויוני המאפשר את הבחירה של הטוב ביותר, למציאות המובילה למינוי גורמים מועדיפים ללא בקרה.

מוצע כי במשרות בדרג הבכיר יעמדו בפני הממנה שתי אפשרויות –

הראשונה, להמליץ על מינוי מועמד מסוים הראוי בעיניו, תוך פרסום שמו והנימוקים לבחירתו המוצעת. המלצה זו תועבר לבדיקת ועדת מינויים שתדרש לבדוק שהמועמד אכן מתאים, לקבל השגות מהציבור על בחירתו ולאפשר למי שסבור שיש מועמד טוב ממנו להציג אותו בוועדה (בהסכמתו כמובן). הבחירה תבוצע על ידי הוועדה שתאשר את המינוי המוצע או תציע מינוי אחר במקומו תוך הנמקה מפורטת ושקופה להחלטתה.

אפשרות שנייה תהיה במקום בו לגורם הממנה אין מועמד מועדף, אז באמת תתנהל הוועדה בדרך הקיימת שבהגדרה תהפוך להיות הליך ממיין אמיתי מכיוון שהממנה לא השתמש בזכותו להעדיף מועמד מסוים.

בימים אלו בהם אתגרים רבים ומורכבים עומדים לפתחנו, נדמה כי זו כמעט פריבילגיה לעסוק בסוגיות של מינוי הדרג הבכיר. עם זאת, מעבר לעובדה שמדובר באתגרים יומיומיים, גם בימים של חירום (ראו לדוגמא הויכוח סביב מינוי נציב בשירות המדינה או ראש המנהלת לשיקום הצפון), שיקום השירות הציבורי הוא חלק אינהרנטי משיקום השבר שהתגלה אגב אירועי ה-7/10.

לא יהיה לנו תיקון אמיתי אם לא נחזק מחדש את השירות הציבורי כשירות מקצועי. לשם כך עלינו גם לפעול על מנת לצמצם את הסיסמאות ואת הפערים בין המוצהר לנעשה, ולייצר מנגנונים שמחזקים בחירתם של גורמים מקצועיים באמת באופן יעיל, שקוף וכנה.

The post נדרש תיקון במינוי בכירים first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post נדרש תיקון במינוי בכירים appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

הכוונה איננה להעביר את ההודעות בקבוצת היישוב הרגילה – הערוץ הרגיל לתקשורת בין התושבים. בקבוצה זו, מתקבצים הודעות רבות ומגוונות, מאובדן הכלב, שעות פתיחת המכולת, בעלי מלאכה מומלצים, ובעת האחרונה גם הודעות רבות על מיזמי התנדבות, כמו גם חששות ושאלות שצפים בעת הזו.
לעת הזו, נדרש ערוץ קבוע, שקט, בו מועברות הודעות סדורות בשגרת החירום החדשה (ובשאיפה שלא נזדקק לה – בעתות חירום שחרגו מהשגרה).

ואת התובנה הפשוטה הזו, נראה שלא ממש הפנימו סביב שולחן הממשלה.
הצורך בדובר אזרחי, נוסף על זה הצבאי, שמעביר באופן סדור את המידע הרלוונטי לציבור, אחת לזמן מה, ולא נשען על ערוצי העברת המידע הרגילים בהם פועלת הממשלה.

זה יכול להיות בפנייה ישירה לציבור (כמו דובר צה"ל), וזה יכול להיות בערוצים אחרים, כמו ערוץ טלגרם ייעודי או בכל דרך יצירתית אחרת. בעדיפות, העברת הודעות לפי איזורים גיאוגרפיים / נושאיים.
ואדגיש, חלוקה לפי משרדים היא לא חלוקה נושאית. האזרח הממוצע לא באמת מבין את ההבדל בין השירותים שניתנים בין המשרדים, בטח לא לאחר שהמציאו משרדים חדשים, ריסקו משרדים ותיקים והעבירו הלוך ושוב יחידות ונושאי טיפול.

הצורך בהנגשת המידע בצורה מרוכזת משיגה כמה מטרות –

הראשונה שבהם, כמובן, היא העברת המידע עצמו.
חשיבות ההבנה שאני כאזרחית אוכל לקבל מידע סדור על מגוון שאלות ונושאים שרלוונטיים לחיי היום יום – שינויים בקצבאות ביטוח לאומי, הסדרי מערכת החינוך, שינוי התנאים לקבלת דמי אבטלה ועוד. פיספסתי את ההודעה היומית? לא נרשמתי לערוץ הרלוונטי? ייבנה גם מיני סייט ייעודי שירכז את המידע הרלוונטי.

השניה היא לשדר לציבור שיש מי שעובד בשבילו.
שנוסף על היבטי הבטחון, יש מי שדואג לו במישור האזרחי, חושב עליו ומוצא פתרונות לסוגיות המרכזיות כמכלול שלם. חשוב שיראו גם את פניהם של מי שלוקח אחריות לפעול למעננו, לסנכרן ולתווך בין הזרועות הרבות (מדי) של השירות הציבורי.

השלישי הוא שיקום האמון והבטחון במערכות המדינה.
לא סוד הוא כי לאחר ה-7 באוקטובר, אנו מצויים במשבר עמוק מול המוסדות האזרחיים (והבטחוניים – אבל זו סאגה אחרת שלא אתייחס אליה).

הנגשת מידע סדור, אמין ומובנה, ייצר לאורך זמן שיקום של ההבנה שיש לנו על מי לסמוך (למעט, כמובן, אם לא יהיה במידע מענה ופתרון לבעיות האקוטיות). שילוב של מאמץ לתת מענה אזרחי (ככל שקיים כמובן), לצד שיקוף של העשייה, התוצאות והפתרונות שהושגו, כמו גם פריסת התכנון והעשייה שבתהליך, תוכל לסייע בשיקום איטי במוסדות המדינה.

ידע הוא כוח.

וכדי להעניק לנו, האזרחים, עוד כוח ומזור בתקופה קשה ומבלבלת זו, הגיע הזמן שהממשלה תדבר בקול אחד, לנו האזרחים.

שתציג את העשייה, את האכפתיות – כמו גם את הפערים, שהיא מקדמת לעת הזו.

אם הנגשת המידע תהיה מקצועית, כנה, חפה מסיסמאות פוליטיות – יש בה כדי לסייע להבנת פעילות הממשלה, כמו גם לשיקום האמון בה.

אם לא, נמשיך להתפרק לקנטונים קטנים יותר ויותר, השמים יהבם ומבטחם בצוותי הצח"י המקומיים ובמגזר השלישי.

^{Photo by Oleg Laptev on Unsplash}

The post דרוש: דובר אזרחי first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דרוש: דובר אזרחי appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בתחילה בשל ההלם והכאב העצום שאין ביכולות כתיבתי לשקף ולהביע בכלל,

ולאחר מכן כי נשאבתי כולי לארגן פה ביישוב, יחד עם חברים מסורים ומופלאים, להקים את מערך החירום שלא היה קיים.

עוד אכתוב כאן בהזדמנות על התהליך והתובנות, כרגע לא העת – מסיבות ברורות.

אומר רק, שמעל ל-10 ימים נשענו על כוחותינו, תובנותינו וסיוע מחברים ביישובים אחרים בלבד, או על התארגנויות ויוזמות פרטיות.

רק עתה, מתחילים להגיח ניצני הסיוע מהגורמים הממוסדים שהיו אמורים להתעשת ראשונים.

והעובדה הזו, כמו השיחות הקצרות, וההתבוננות על שירות המדינה מבחוץ-בפנים, הובילו אותי לפנות קצת זמן ומחשבה ולהעלות כמה דברים על הכתב.

לו תהיה לדברים אלו אוזן קשבת עתה, או לעתיד לבוא.

* * *

כמו במלחמת לבנון השנייה, ויש לומר ביתר שאת ובמחיר דמים גדול פי כמה, מתגלה שוב עוצמתה וגמישותה של החברה האזרחית בשעת משבר וזאת לעומת הקיפאון והחריקות בהתנעה לפעילות בשירות הציבורי (בהכללה).

הדברים עוד יילמדו וייבחנו, ויהיה ניסיון, שיצליח כנראה בחלקו המזערי, להפיק לקחים ולהטמיע אותם לאורך זמן.

אבל משהו אחד שאפשר וחובה לעשות כבר עתה.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מההתגייסות הכוללת של החברה האזרחית, ולייצר מנגנון "מתנדבים" ממשלתי.

למה הכוונה?

בימים אלו, עובדי מדינה רבים יושבים ללא מעש. חלקם גם יושבים באיזורים שאינם נפגעים ישירות ממצב הלחימה.

ואדייק. ישנם משרדים, ולעתים בעלי תפקידים מסוימים, הקורסים תחת הנטל לאור התפקיד החיוני אותו הם ממלאים במערכה הנוכחית, ועליהם להמשיך לפעול בחירום כבשגרה.

עם זאת רבים עד מאוד, נמצאים בעבודה של שגרה שהם מנועים מלעשותה או שבמכלול האתגרים המונחים בפני המדינה, היא עבודה שסדר העדיפות שלה מינורי. במקרה זה, נדרש לגייס אותם לאלתר לאתגר החירום, כגיוס ממוסד.

ראוי היה כי הממשלה תרכז את כל העובדים הללו, אשר יקבלו משכורת שלמה בסוף החודש כאלו עבדו באופן מלא, וישלחו אותם למקומות חיוניים. עדיף כמובן בהצבה מושכלת לפי ניסיונם ומקצועם, ותוך התחשבות בסביבה הטבעית שלהם (כגון, עובדי מדינה שהתפנו מבתיהם, אמהות צעירות שהאב מגויס וכד').

אם לממשלה אין מספיק עבודה לספק לאותם עובדים, טוב תעשה אם תשלב אותם בארגוני סיוע שנדרשים לכח אדם, כחלק מעבודתם.

לימים, כשאבק הקרב ישקע, יש לבחון גם את הדרך בו השירות הציבורי יכול לעבור משגרה לחירום במהירות בצורה טובה ומוצלחת יותר ממה שנדמה שקרה. ושוב, גם כאן יש שונות גדולה בתוך הממשלה ביכולת לעבור משגרה לחירום – יש שעושים זאת טוב יותר, ויש פחות.

כחלק מכך, יש להקים מערך "מילואים" ממשלתי ממוסד יותר, בו העובדים שאינם "חיוניים" בחירום, ינותבו, באופן זמני, ויתגברו את אותם משרדים או גופים, שנזקקים לעוד כח אדם. מערך כאמור, אמור להבנות כמסגרת שמפעילה גיוס חירום לאחר מיפוי מושכל של כלל העובדים והמשימות, וצריכה להיות גמישה מספיק על מנת להתאים את הגיוס והניתוב לצרכים הנקודתיים שעומדים באותה עת.

רבים מעובדי המדינה מגוייסים או מתנדבים במסגרות פרטיות.

המדינה חייבת לטייב את כח האדם העצום העומד לראשותה, להרתם גם הוא למאמץ המלחמתי על פי הצרכים שיוגדרו.

ואם לא עכשיו, אימתי.

The post מילואים בשירות המדינה first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מילואים בשירות המדינה appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

תהליך זה, אינו התהליך הדיוני הראשון שהחברה מקיימת. מתברר כי כבר בדצמבר 2022, קיימה החברה תהליך דיוני מקיף בנושא בריונות והטרדה ברשת.

מכון מחקר באוניברסיטת סטנפורד, המכונה "המעבדה לדמוקרטיה דליברטיבית" (Deliberative Democracy Lab) מקדם סקרים דליברטיבים שנים רבות, והוקם על ידי פרופ' ג'יימס פישקין אשר עד לאחרונה עמד בראשו. המכון פירסם לאחרונה דו"ח מחקר המפרט את תהליך העבודה, המתודה המפורטת, ותוצאות התהליך. כמו כן התייחס המכון לחידושים לשיטתו בקידום תהליך זה, על פני עשרות רבות בהם המכון היה מעורב בשנים האחרונות.

מה כלל התהליך הדיוני?

התהליך הדיוני במטא כלל השתתפות של נציגים מ-32 מדינות, והתקיים ב-19 שפות. סך הכל השתתפות בתהליך הדיוני כ-6500 משתתפים, ועוד כ-6300 איש מקבוצת הביקורת. מישראל, בה היה אמור להיות מדגם של 100 איש בכל קבוצה, השתתפו בפועל 120 איש, ו-50 אנשים בקבוצת הביקורת.

קבוצת הביקורת נועדה לאמוד האם התהליך הדיוני אפשר למשתתפים להגיע להסכמות בצורה טובה יותר מאשר אנשים שנתבקשו להשיב על שאלון זהה ללא קיום דיון מקדים ביניהם.

חידושים מנקודת מבט של המכון

מבחינת המכון, מדובר לראשונה בסקר דליברטיבי בינ"ל שעשה שימוש בפלטפורמה דיגיטלית שפיתח המכון.

האופן בו מעוצבת הפלטפורמה הדיגיטלית, מאפשרת לוותר על שימוש במנחים. מעבר לחיסכון המשמעותי במשאבים (ההליך הדיוני לו היה נעשה פרונטלי היה דורש גיוס של 500 מנחים), תפיסת המכון היא שהשימוש ב"הנחייה" וירטואלית, אפשרה להם לעצב את המערכת באופן המאפשר להתמודד בצורה טובה יותר עם הטיות שנוצרו אגב ההנחייה על ידי בני אדם (השונות בין המנחים, מנחה דומיננטי יותר, מוטה שלא במכוון וכד').

בסקר שנערך אצל המשתתפים ביחס להליך עצמו, בשונה משאלת הסקר ביחס למדיניות המצופה ממטא, ניכר כי הם מצביעים על כך שהתהליך הדיוני, הכולל לימוד הנושא, אפשר להם להבין את הסוגיה באופן טוב יותר (עלייה ממוצעת של 8%, ובנושאים מסוימים עד 13%), שהם הרגישו יותר בטוחים בעמדתם (עלייה של 10%), וחשוב מכך שהרגישו כי דעתם חשוב שתשמע (7%).

תוצאות ההליך, ביחס לקבוצת הביקורת היא שהיכולת לשנות את דעתך לפני ואחרי התהליך הדיוני, עלתה ב-500%.

שתי הערות

ראשית רואים את השונות הגדולה בנכונות של אנשים ממדינות מערביות להשתתף ביחס למדינות אחרות. המכון מתייחס כמובן לנקודה זו, ומדבר על תיקון סטטיסטי שנעשה. אולם, אם לתהליך הדיוני כשלעצמו יש חשיבות, השאלה האם תיקון סטטיסטי מאוחר יותר עונה על מטרות התהליך עצמו.

מעניין להשוות את האפשרות לשנות עמדות ולהגיע לפשרות במפגשים וירטואלים אל מול מפגשים פרונטליים. חזרתי לעיין שוב בדוח המקיף של המכון עצמו ביחס למייזם המקיף שקידם בשלהי 2019 America in One Room, ונדמה לי, בזהירות הראויה ועם כל ההסתייגות ביחס לרמת התיקוף, שאכן ניתן להצביע על הבדלים גדולים יותר במפגש הבינאישי.

מיותר לציין כי ההכרעה אם ללכת לאירוע וירטואלי או פרונטלי נגזרת מהיבטים שונים, ויש להניח שלא ניתן היה לבצע הליך מקיף שכזה באופן פרונטלי, ועדיין זו נקודה שראוי לתת עליה את הדעת בעת תכנון הליך דיוני והליך של שיתוף ציבור בכלל.

אגב, אם מישהו מכם היה שותף לתהליך הדיוני הזה, אשמח לשוחח איתו.

The post דיוניות ב-AI first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דיוניות ב-AI appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בחוק חופש המידע יש סעיף חריג וייחודי המאפשר לבית המשפט לקבוע שעל הרשות למסור מידע, גם במקום בו התקיים אחד הסייגים והרשות פעלה בסבירות אם העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה.

מה זה אומר במילים פשוטות?

שהסעיף מקנה לבית המשפט סמכות ראשונית להחליט מחדש בסוגיה, במקום הרשות המבצעת, אפילו עם הרשות פעלה כדין.

חריג, לא?

אז אגב המתח בין הרשות השופטת למבצעת והצעות החקיקה לביטול עילת הסבירות וצמצום הביקורת השיפוטית עד כמעט בכלל, חשבתי שמעניין להציג את הנתונים ביחס למספר הפעמים בהם בתי המשפט עשו בפועל שימוש בסמכות שהוקנתה להם בחוק.

כשבוחנים את פסקי הדין שעסקו בעתירות חופש מידע – מעל 100 ערעורים של בית המשפט העליון, ומעל 1000 פסקי דין של בתי משפט המנהליים (המחוזיים) – מגלים עד כמה השופטים נזהרים ומעדיפים להישאר עם סמכותם לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית, במקום להיכנס בנעליה.

פסיקות בבית המשפט העליון

בבית המשפט העליון יש רק שלושה פסקי דין שהנמקת הרוב הכניסה את השופטים בנעלי הרשות. באופן לא מפתיע, שלושתם נכתבו על ידי מי שהיו בעבר ראשי המערכת: השופטת ארבל שהיתה פרקליטת המדינה והשופט מזוז שהיה היועץ המשפטי לממשלה.

שני פסקי הדין של השופטת ארבל – בנושא רשות המיסים שעסק בפרסום הסדרי הכופר ובנושא רשות החברות הממשלתיות שעסק בפרסום מידע אודות מי שנפסל לשמש כדירקטוריון בחברה ממשלתית (שניהם ערעורים של התנועה לחופש המידע) – חריגים בהיבט נוסף.

בדרך כלל פסיקה מכריעה ביחס למחלוקת העבר שהונחה בפניה, גם אם יש לה השלכות לעתיד. עם זאת, בשני מקרים אלו, החליטה השופטת שלא להורות על פרסם מידע עבר, אלא לשנות את המצב מכאן ולהבא. כלומר, לתת את האפשרות לרשות להתארגן על מנת ליידע את מי שחותם על הסדר כופר או מגיש מועמדות לדירקטור של חברה ממשלתית, כי מידע אודותיו עשוי להתפרסם מכח חוק חופש המידע.

פסק הדין בעייתי בעיניי מבחינת ההשלכות שלו, ולא בגלל שהשופט מזוז נכנס בנעליה של הרשות, הוא פסק הדין בעניין דרוקר שעסק בחשיפת פירוט השיחות בין נתניהו למו"ל של "ישראל היום" (אדלסון) ולמי שהיה העורך באותה עת (רגב). פסק הדין בעייתי בעיניי, כי כבדרך אגב – כלומר לא בחלק המרכזי של פסק הדין ההופך גם להלכה – הוא קבע כי רשות ציבורית אינה יכולה לדון כלל בבקשות למידע שיש בהם מידע הפוגע בפרטיות.

אבל זה לפוסט אחר.

פועל יוצא של ההחלטה של השופט מזוז לעניינינו היא שבמקום בו יש בקשה לקבלת מידע הכוללת מידע "אישי" – וזה יכול להיות מידע על נסיעות של עובד ציבור או מידע על הטלת עיצום כספי על חקלאי בשל חריגה מהוראות בנוגע למינוני הדברה – היחידים שיוכלו לפרסם את המידע הם בתי המשפט. לפיכך, נדרש השופט מזוז, לשיטתו, להשתמש בסעיף 17(ד). כי התוצאה שבו עצם קיומו של מידע פרטי לא ייחשף כלל גם אם יש בו חשיבות ציבורית לא היה הגיוני מבחינתו.

פסיקות בבית המשפט המחוזי

אם חשבתם שההחלטה בעניין דרוקר תוביל לשימש גובר בסעיף 17(ד) על ידי בית המשפט המחוזי – טעות בידכם.

בבית המשפט המחוזי יש לנו רק שני פסקי דין בעניין המסתמכים על סעיף 17(ד) בהכרעתם – אחד של השופטת גונן אגמון בעניין חשיפת הטבות מס שנתנו לחברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון אשר נהפך בבית המשפט העליון. השני ניתן בעניין קופת חולים כללית שהתחייבה למסור את הסכומים (כסכום כולל) שהועברו לחברה מסוימת במסגרת שירותי בריאות נוספים. כמו כן, יש לנו שני פסקי דין נוספים הנשענים גם על סעיף זה, אך לא כסמכות בלעדית אלא כצידוק נוסף (פסקי הדין בעניין בן כספית ובעניין נרי רמתי, עליו הוגש ערעור בית המשפט העליון).

* * *

נדמה כי הזהירות המופלגת בה נוהגים בתי המשפט, על אף סמכות מפורשת וחריגה להיכנס בנעלי הרשות, מעידה על אופייה של מערכת המשפט ככלל.

בניגוד אולי למה שמתואר לנו, מערכת המשפט היא "ממסדית" עד מאוד, ונוטה לגבות את מעשי הרשות יותר ממה שמצטייר וממה שאקטיביסטים משני צדדי המפה היו מייחלים לו.

איני חושבת שזה מקרי שבקרב שופטי העליון רק מי שהיה בעבר חלק מהמערכת הרגיש "נוח" מספיק להיכנס בנעליה – וגם זה יש להודות בזהירות מופלגת ובשלושה מקרים בלבד.

ברור שכמשפטנים כאשר אנו מעצבים הסדר, אנו לוקחים לתשומת הלב גם תרחישים קיצונים. אבל נדמה לי כי בבואנו "לתקן" מערכת, רצוי שנלמד קודם כל כיצד היא פועלת, מה הם כשליה וכיצד ניתן לתקנם.

ואבהיר, אני חושבת שהשאלה ביחס לפסיקות בג"צ בסוגיות עקרוניות הוא דיון נפרד שיש לנהל. כשלעצמי הייתי הולכת לכיוונים אחרים של הסדר דליברטיבי יותר בסוגיות עקרונות – אבל גם זה מקומו בפוסט אחר.

מכל מקום, כאשר אנו עוסקים בשאלת צמצום התערבות בתי המשפט בתחום המנהלי הבה נראה עד כמה בתי המשפט באמת נוהגים בחוסר זהירות אל מול הרשות המנהלית ועד כמה הם באמת ממהרים להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתם.

לפחות לפי הפסיקה בחוק חופש המידע, עולה שהם כלל לא ששים לכך.

_{Photo by Anne Nygård on Unsplash}

The post שופט בנעלי הרשות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שופט בנעלי הרשות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דברים שראיתי משם first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דברים שראיתי משם appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

אלו לא רק שינויים טכניים. יש בהם גם לשנות את המהות והאופן בו אנו מתנהלים בעולם, את היחסים בין הפרטים והקבוצות. נדמה כי כולנו מכירים את הסיטואציה בה מגיעים לרופא עם אבחנה רפואית שנמצאה בסיוע "ד"ר גוגל", שעתה רק צריך לאשר אותה אצל בעל הדיפלומה באופן המאתגר את מיקומה ותפקידה של פרופסיה מקצועית. גם הרשתות החברתיות נותנים במה לקולות אחרים וחדשים בשיח הציבורי באופן שיש בו לחזק את הדמוקרטיה, ולצד זאת מייצרים תהודה גדולה יותר ו"תיגמול" בנתוני החשיפה לעמדות קיצוניות.

אבל יש אי של יציבות בכל אלה – השיטה הדמוקרטית.

ככלל, השיטה הדמוקרטית לא השתנתה בעקבות הטכנולוגיה. כלומר, לא שינוי מהותי.  הטכנולוגיה כמעט ולא נרתמה לשכלול השיטה אלא רק להיות כלי תהודה לפעילות שלטונית, באופן שפעילות זו נעשתה גם בעבר.

זה האתגר שממשל פתוח מנסה לענות עליו.

מהו ממשל פתוח?

תפיסת הממשל הפתוח שואפת לשנות באופן מהותי את האופן שבו ממשלות ואזרחים מתקשרים. ממשל פתוח שואף לקדם עקרונות של שקיפות, שיתוף ציבור ואחריותיות (accountability)^[1] – בהסתמך על היכולות הטכנולוגיות ההולכות ומשתכללות.

נושא קידום המינהל הציבורי בראי הממשל הפתוח זוכה לתשומת לב רבה ברחבי העולם, בין היתר כשכלול השיטה הדמוקרטית הליברלית אגב משבר הדמוקרטיות. שותפות בינלאומית ייעודית Open Government Partnership (OGP), שהוקמה בשנת 2011, שמה לעצמה למטרה לקדם עקרונות אלו. ישראל חברה בארגון החל משנת 2012 והכנסים הבינלאומיים שלו זוכים להשתתפות בדרג ראשי מדינות ושרים. הארגון שם לו למטרה להגדיל את מספר המדינות בהן הממשלות תהיינה שקופות, אחראיות ומגיבות יותר לאזרחיהן, במטרה לשפר את האיכות של המדיניות והשירותים הציבוריים שאותן מדינות מקדמות.

גם באו"ם נושא שיתוף הציבור והשקיפות מוגדר כאחד מהנושאים אליהן המדינות צריכות לשאוף, ועל בסיסן הן נמדדות במסגרת ה-Sustainable Development Goals (SDG) שהארגון מקדם (ראו מטרה 16 ס"ק 6, 7 ו-10). על אף שהעקרונות אינם מחייבים, יש ציפייה כי המדינות יקדמו עקרונות אלו, אשר הם נמדדים עליהם. גם האיחוד האירופי מקדם תפיסות של ממשל פתוח ואף יצא במהלך שאפתני של שיתוף ציבור רחב ברמה הכלל אירופאית, וכן הבנק העולמי.

ומה קורה בישראל?

על אף החלטת הממשלה 4515 משנת 2012, בה ממשלת ישראל קיבלה על עצמה את עקרונות הממשל הפתוח, מימוש ההחלטה אינו מספק. אכן, מאז הועשר המידע שמונגש לציבור, ונוספו הליכים בהם יש שיתוף ציבור – שניהם ברמת התמדה ואיכות משתנה. אולם, ממשלות ישראל לא השכילו לבחון את הצורך בשינויים מהותיים ועמוקים יותר באופן בו מתנהל ממשל בעידן דיגיטלי. את תפיסת הממשל הפתוח כמכלול ולא רק כפרויקטים פרטניים המתנהלים ממילא.

עם בניית הממשלה החדשה והצורך לתת מענה לנציגים רבים המבקשים לשאת תפקיד ממלכתי, תוהה אם יהיה איש כשר מיכאל איתן בזמנו שביקש שיינתן לו התפקיד להיות אחראי על הקשר שבין הממשלה לציבור. אם יש גורם שירצה להוביל שינוי אמיתי בניצול של הטכנולוגיה ובצורך האקוטי להגדיל את אמון הציבור בנבחריו – יש מהלכים מדהימים ומרשימים בעולם בנושא זה. צריך רק שלמישהו תהיה התבונה, החזון והאכפתיות לנסות ולקדם את הנושא גם בישראל.

^{Photo by Markus Spiske on Unsplash}

[1] במדינות שונות ישנם דגשים נוספים, אולם אלו הם העקרונות המשותפים המוכרים גם על ידי השותפות הבינ"ל לממשל פתוח – OGP – Open Government Partnership

The post ממשל פתוח עכשיו first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post ממשל פתוח עכשיו appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

מה זה אומר?

לא ממש ברור. הסכם השותפות טרם פורסם.

המדינות השותפות, נוסף על ישראל, הן הפיליפינים, טאיוואן, סרי-לנקה, אינדונזיה והאיים המלדיביים. מכיוון שאלו לא מדינות שאני ממהרת לחפש עליהן מידע בביצוע משפט משווה בתחום חופש המידע, החלטתי לבדוק מה סוד הקסם בהן שבזכותן נחתמה השותפות.

את ההסדר בסרי לנקה, הצגתי בפוסט הקודם בנושא. הפעם יצאתי לקרוא על האיים המלדיביים. עיקרי הדברים למי שנותר סקרן או מבולבל כמוני.

אז הבה נכיר את השותפה הנוספת של ישראל.

קצת על האיים המלדיביים

מדינת האיים המלדיביים (או רפובליקת המלדיביים), פזורה על פני למעלה מ-1000 איים. ברפובליקה כ-580,000 תושבים והיא אחת המדינות הצפופות בעולם. באיים המלדיביים רק מוסלמים זכאים לאזרחות, ועל פי אתר משרד החוץ, אין למדינת ישראל קשרים דיפלומטיים עם הרפובליקה.

במשך שנים עיקר הכלכלה התבסס על דייג, אולם כיום הענף המרכזי ברפובליקה היא תיירות – עובדה שהובילה למשבר כלכלי בעקבות הקורונה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, רפובליקת המלדיביים נמצאת במקום ה-85 מתוך 180 מדינות, עם 40 נקודות מתוך 100. 90% מהציבור ברפובליקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-2% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

באים המלדיביים הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2008 (סעיף 29 לחוקה), ומשנת 2014 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, הרפובליקה נמצאת במקום גבוה – היא מדורגת כמדינה ה-22 מתוך 136 מדינות, עם 112 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

באיים המלדיביים יש להשיב לבקשה בתוך 21 ימים קלנדריים ובמקום בו הבקשה נוגעת לחירותו של אדם – תוך 48 שעות (שזה הסדר מעניין מאוד). ניתן להאריך את זמן המענה ב-14 יום נוספים.

בהסדר החוקי ישנו מנגנון של ועדת ערר פנימית בתוך הרשות הציבורית, וזאת נוסף על אפשרות פנייה לנציבות חופש המידע.

במדינה ישנה רק אגרת הפקה ומשלוח, האמורה להיות שוות ערך לעלות בפועל שנדרשה מהרשות.

נציבות חופש המידע

באיים המלדיביים קיימת נציבות חופש מידע המונה כיום 20 עובדים. באופן יחסי לגודל האוכלוסיה, זה שווה ערך לו היו ליחידה הממשלתית לחופש המידע 327 עובדים (!!).

הנציבות מפרסמת את גובה משכורות עובדיה, באופן שמי.

נציב חופש המידע נבחר על ידי הנשיא מתוך רשימה של שלושה אנשים המוגשת על ידו לפרלמנט. הנציב חייב להית מעל גיל 35, ואסור שיהיה לו רקע פוליטי (חבר מפלגה או שנשא בעבר משרה פוליטית). הכהונה היא למשך 5 שנים, וניתן להאריך אותה פעם אחת. ניתן להעביר נציב מתפקידו אם פעל שלא כדין, וזאת על ידי ועד בפרלמנט. המכהן כיום הוא הנציב השלישי.

לנציבות חופש מידע סמכויות להורות על פרסום מידע, מקום שבו הרשות סירבה והוגש ערעור על החלטת.

בנוסף לנציבות סמכות חריגה הקובעת שהיא יכולה להטיל קנס אישי על ממונה חופש מידע, בסכום העומד על 5000 רופיה מלדיבית (כ-1200 ₪) (סעיף 61((a (9) לחוק). מעיון בגובה השכר של עובד בנציבות עצמה, זה שווה ערך של קרוב למשכורת חודשית למרבית העובדים.

כל הדוחות של הנציבות מפורסמים ב-PDF בשפה המקומית, כך שאין לי ידיעה ביחס להיקף בקשות חופש המידע במדינה, והיקף התלונות והערעורים בהן הנציבות מטפלת.

מצב חופש המידע בפועל

לא מצאתי מידע עשיר על מצב הזכות למידע בפועל בשפה הנגישה לי, למעט שני עניינים –

הראשון, נוגע לדו"ח של שקיפות בינ"ל מ-2018. הדו"ח מציין כי מלכתחילה לא ניתנה אפשרות להגשת בקשות באופן אנונימי או על ידי מי שאינו אזרח האיים המלדיביים, וזאת למרות שהחוק אינו דורש אזרחות כתנאי להגשת בקשה. הדבר תוקן באופן חלקי בעקבות פנייה של שקיפות בינ"ל. בנוסף הדו"ח מעיר על העמימות של החריגים לחוק (נקודה המוזכרת גם בדו"ח של ה-RTI-rating), דבר המאפשר פרשנות רחבה של תכולת החריג.

כותבי הדו"ח מעידים כי הגישו לא מעט בקשות שנדחו תוך שימוש בעילות דחיה שאין רלוונטיות, ופנייה לועדות הערר הפנימיות ברשויות, כמו גם ערעור לנציבות – לא הועילו.

הנושא השני, נוגע להצעת חוק ממשלתית המבקשת לאפשר הסרת חיסיון עיתונאי על ידי בתי המשפט. ההצעה זכתה לביקורת מצד ארגוני זכויות, ולפי אתר הנציבות, אף היא נדרשה לדון עם עיתונאים, אם כי לא ברור אם על נושא זה או על נושאים אחרים.

לסיכום

לו ישראל מבקשת ללמוד מהאיים המלדיביים, הייתי בעיקר שואלת את עצמי ביחס להוראות הייחודיות והמעניינות שיש בחקיקה שלה –

• האם נעשה שימוש בהטלת קנסות אישיים על ממוני חופש מידע והאם זה מייצר מחויבות גדולה יותר לחוק.
• עד כמה נעשה שימוש בלוחות הזמנים הקצרים במצבי חירום, וכיצד ניתן לאכוף אותם.
• בהנתן היקף כח האדם הרחב, מעניין להבין את חלקת העבודה והאם הישגי הנציבות גדולים יותר בזכות המשאבים הנדיבים (יחסית) הניתנים לה.

זה לפחות כשיח ראשוני.

בפוסט הבא – טאיוואן.

^{Photo by Rayyu Maldives on Unsplash}

The post חופש המידע במלדיביים first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חופש המידע במלדיביים appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.