ב-1989, כשהגוש הקומוניסטי החל להתפורר, פרסם פרנסיס פוקויאמה מאמר שהעלה את התזה בדבר "קץ ההיסטוריה": לפי פרשנותו, הדמוקרטיה הליברלית ניצחה בתחרות בין האידיאולוגיות הפוליטיות, ולא נותרה לה חלופה של ממש. שלושה עשורים וחצי לאחר מכן, הנתונים מציירים תמונה הפוכה. לפי דוח V-Dem לשנת 2026 (מכון מחקר שוודי שמדרג מדי שנה את מצב הדמוקרטיה בעולם), בסוף 2025 היו בעולם 92 אוטוקרטיות ו-87 דמוקרטיות. אפילו ארה"ב איבדה את מעמדה כדמוקרטיה ליברלית, לראשונה מזה יותר מחמישים שנה, וסווגה מחדש כ"דמוקרטיה אלקטורלית".

אחד ההסברים המרכזיים לכך הוא הפופוליזם. הוא מציג את העם המוסרי מול אליטה מושחתת, ואת המנהיג הנבחר כמי שמבטא את רצון העם. כל גורם שאינו נבחר, ובעיקר שומרי הסף, נתפס כמכשול. הרשתות החברתיות רק מאיצות את הדיכוטומיה הזו. אבל כדאי לזכור שהפופוליזם לא צמח בחלל ריק. הוא ניזון מתחושה אמיתית של ציבורים רבים שאין להם השפעה ואיש לא מייצג אותם.

כאן נכנסת "בעיית הייצוג". בדמוקרטיה ישירה, כמו באתונה העתיקה, האזרחים עצמם מתכנסים ומכריעים בענייני הציבור. במדינה מודרנית של מיליוני אזרחים זה אינו מעשי, ולכן עברנו, מטעמי יעילות, לדמוקרטיה ייצוגית: האזרחים בוחרים נציגים, והנציגים מחוקקים ומפקחים בשמם. אבל המעבר הזה יצר עם הזמן פער מובנה. הנבחר, שאמור היה לפעול למען הציבור כולו תוך ייצוג אינטרסים ספציפיים, נוטה בפועל לפעול למען מי שהוא תלוי בו כדי להיבחר שוב.

בארצות הברית, לדוגמה, פרופ' לורנס לסיג וחוקרים נוספים מצביעים על כך שתלות גוברת בתורמים גדולים משפיעה על סדרי העדיפויות של הנבחרים ועל השאלה מי יכול להתמודד בהצלחה. אצלנו המנגנון שונה, אבל ההיגיון דומה: מי שקובע מי ייכנס לרשימה לכנסת במקרה הטוב הם מתפקדי המפלגה, ובמקרה הפחות טוב, ראש הרשימה. לכן מי שמעוניין בחיזוק הקשר בין הנבחרים לציבור, צריך לדבר על השיטה. ובשיטה הישראלית, הכנסת היא בעיניי נקודת תיקון ארכימדית.

למה זה חשוב?

הכנסת בישראל היא ייצוגו של העם, ואמורה למצוא דרכים לקבל הכרעות באמצעות שיח בין הקבוצות השונות. תפקידיה המרכזיים הם חקיקה, מתן אמון לממשלה ופיקוח עליה. בפועל, עם השנים, היא הפכה לרשות החלשה מבין שלוש הרשויות. כוונתי בעיקר ליכולתה המוגבלת לבחון את עבודת הממשלה באופן עצמאי ולחייב אותה לתת דין וחשבון, ולא לסמכויותיה הפורמליות, שנותרו בעינן. כשהכנסת אינה ממלאת את תפקידה, אין פיקוח משמעותי על הממשלה, והאיזון המעשי בין הרשויות מצטמצם לעימות בין הממשלה לבין בית המשפט, עימות שהולך ומחריף.

לכן חיזוק הכנסת הוא תנאי לאיזון בין הרשויות. הרי אין מעמד יציב שיכול להתקיים על שתי רגליים בלבד. ובעיקר, חיזוק זה נדרש כדי שהכנסת תייצג את הציבור באמת.

מה הבעיה כיום?

חולשת הכנסת אינה נובעת מסיבה אחת. היא תוצאה של שילוב בין מספר חברים קטן יחסית, עומס עבודה חריג, תלות גבוהה של חברי הכנסת במבנה המפלגתי ובמשמעת הקואליציונית, משאבי מחקר מוגבלים, וכלי פיקוח שאינם מלווים בסנקציה או בחובת תגובה. אתייחס לכך בשלושה היבטים: מבנה הכנסת, דרכי הייצוג, ופיקוח הכנסת על הממשלה.

המבנה: מעט מדי חברי כנסת. מספר חברי הכנסת עומד על 120 מאז הקמת המדינה, אף שהאוכלוסייה גדלה מאז יותר מפי עשרה. כיום יש בממוצע כ-84 אלף תושבים לכל חבר כנסת. במדינות מערביות בגודל דומה למספר האזרחים בישראל, התמונה שונה. לדוגמה, בשוודיה ובפורטוגל יש, כמו אצלנו, פרלמנט אחד, אבל הוא מונה 349 ו-230 חברים (בהתאמה). באוסטריה יש 183 חברים בבית התחתון, שנבחר ישירות, ולצידו בית עליון של 61 נציגים של המדינות הפדרליות. בכל אחת ממדינות אלו היחס נמוך משמעותית מבישראל: בערך 30–50 אלף תושבים לנבחר. ההשוואה אינה מושלמת, כי המדינות שונות בשיטת הבחירות ובמבנה השלטון, אבל הפער בולט.

ומתוך 120, בממשלה ה-37, בשיאה, היו חברים 33 שרים ו-5 סגני שרים. שרים וסגני שרים אינם מגישים הצעות חוק פרטיות ואינם משתתפים כחברים מן המניין בעבודת הוועדות. לכן בפועל העבודה של הכנסת מתחלקת רק בין חברי הכנסת שאינם חברי ממשלה. ריבוי ועדות לח"כ בודד, מקשה עליו לפתח מומחיות, להתכונן לישיבות, ולפקח ברצינות על הממשלה.

החוק "הנורבגי" בישראל מאפשר לשר או לסגן שר להתפטר מהכנסת ולפנות את מקומו לבא בתור ברשימה, ולשוב לכנסת עם סיום כהונתו בממשלה. אלא שבפועל, סיום הכהונה יכול להיות זמני: השר סמוטריץ', למשל, התפטר מהממשלה, חזר לכנסת ומונה מחדש לשר כעבור ימים ספורים. כשהשר חוזר, יוצא מהכנסת חבר הכנסת האחרון שנכנס מאותה רשימה. חבר הכנסת אינו "מפוטר" בידי הממשלה, אבל הוא יודע שמושבו תלוי בהחלטותיהם של שרים ובהמשך כהונתם. כך החוק מחזק דווקא את התלות של הכנסת בממשלה ומחליש את עצמאותה.

הייצוג: בעיית הנציג. כאן בעיית הייצוג שתיארתי בפתיחה מקבלת צורה ישראלית מובהקת. למי מחויב חבר הכנסת? לא לבוחרים באזור מסוים, כי אין בחירות אזוריות. בפועל הוא מחויב למי שהציב אותו ברשימה. במפלגות עם פריימריז מדובר במתפקדי המפלגה, כלומר חברי המפלגה הרשומים שבוחרים את הרשימה. במפלגות אחרות מדובר באדם אחד, ראש הרשימה. התוצאה היא נבחרים שמחויבים למתפקדים, לראש המפלגה או לבעלי אינטרסים שמסייעים להם במימון או יכולים לפתוח בפניהם דלתות. האזרח לעומת זאת אינו בעל הכוח, כך שהשיטה גורמת לנבחר הציבור להיות מחויב הרבה פחות לציבור הבוחרים מאשר למי שהוא תלוי בו כדי "להישאר על הגלגל".

הפיקוח: כלים שנשחקים. בתיאוריה הפרלמנט נדרש גם לפקח על הממשלה. אך בפרלמנט הישראלי מרבית האנרגיות מוקדשות לחקיקה – שגם היא חשובה כמובן – ולא לפיקוח ולבדיקה שאכן החקיקה מיושמת, ושאין כשלים שנוצרו בעקבותיה או בעקבות דרכי הפעולה של הממשלה. מי שעוקב אחר עבודת הקונגרס האמריקאי, למשל, יודע עד כמה היכולת לחקור אירועים משמעותיים, כמו השימועים על השפעת הרשתות החברתיות על קטינים או טיפול הממשל באסונות טבע, היא בליבת עבודתו.

אחד מכלי הפיקוח בכנסת הוא השאילתה: שאלה רשמית של חבר כנסת לשר, שעליה השר חייב להשיב במליאה בתוך 21 ימים. בכנסת ה-25 ירד שיעור המענה לשאילתות כאלה ל-64.7%, לעומת 85.4% בכנסת ה-20.[1] כלומר, כשליש מהשאלות שהפנתה הרשות המייצגת את העם לחברי הממשלה נותרו ללא מענה. בשש ועדות קבועות עמד בראש הוועדה חבר כנסת מאותה סיעה של השר שעליו היא מפקחת. ונזכיר שיו"ר כזה תלוי לא פעם באותה הנהגה מפלגתית כדי להישאר ברשימה גם בכנסת הבאה. האופוזיציה עמדה בראש ועדות מעטות ושוליות יחסית. ראשות ועדות הכספים והחוקה, שבהן מתקבלות ההכרעות הכבדות, נשארת כנוהג בידי הקואליציה.

אז מה צריך לעשות?

ראשית, יש להגדיל את מספר חברי הכנסת, באופן משמעותי ומדורג. אני יודעת שזו הצעה שצורמת לאוזן רבים, אבל היא חיונית בעיניי. ההגדלה אינה מטרה בפני עצמה. היא נועדה להפחית את מספר הוועדות המוטל על כל חבר כנסת, לאפשר התמחות ולפנות זמן ומשאבים לפיקוח. אבל יש לזכור כי בלי שינוי בשיטת הבחירות (ראו בהמשך), היא תשפר את יכולת העבודה, אבל לא את הייצוג. ההגדלה צריכה לבוא יחד עם חוק נורבגי מלא, שיחייב כל שר וסגן שר להתפטר מהכנסת, ושבו מי שנכנס במקומו נשאר בכנסת דרך קבע. כך תתחדד ההפרדה בין שתי הרשויות, ובכנסת יהיו חברים שעיסוקם המלא הוא חקיקה ופיקוח.

שנית, יש לחזק את הקשר בין הנבחר לאזרח. יש כמה דרכים אפשריות שאזכיר בקצרה, וניתן לשלב ביניהן: רכיב אזורי בשיטת הבחירות, שייתן לכל אזור נציג שמחויב לו; רשימות פתוחות, שבהן מי שמצביע בפועל למפלגה ביום הבחירות משפיע גם על סדר המועמדים בה; ושילוב רכיבים דיוניים (דליברטיביים), כמו אסיפות אזרחים, בעבודת הכנסת. לכל אחד מהמודלים יש מחיר: רכיב אזורי עשוי לחזק אחריותיות וקשר אישי, אך עלול לפגוע בייצוג היחסי של קבוצות ומפלגות קטנות. לכן השאלה אינה איזה מודל "נכון", אלא איזה שילוב משרת טוב יותר את הייצוג בישראל.

שלישית, להגדיר את תפקיד הפיקוח ולהעניק לו כלים משמעותיים. אעיר כי כלי הפיקוח יהיו אפקטיביים רק אם תתקיים הפרדה אמיתית בין הכנסת לממשלה. בין ההצעות לחיזוק הפיקוח:

• להעביר לאופוזיציה ראשות של ועדות פיקוח מהותיות, ולא רק שוליות, ולקבוע שיו"ר ועדה לא יהיה מסיעת השר המפוקח.
• כיום החלטות של ועדות הכנסת הן בגדר המלצה בלבד. יש לקבוע שבתחומים מסוימים החלטת הכנסת או ועדה מוסמכת תחייב את הממשלה למסור תגובה מנומקת, להציג לוח זמנים לביצוע או לדווח על אי יישום, תוך שמירה על ההבחנה בין פיקוח לבין ניהול שוטף.
• לחזק את הפיקוח התקציבי ואת מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ), הגוף שמספק לחברי הכנסת נתונים וניתוחים בלתי תלויים. החוק כבר מחייב גופים ציבוריים למסור לו מידע ללא דיחוי, אבל בפועל חלק מהמשרדים מעכבים. צריך לתת לחובה הזו שיניים.
• לקבוע מדדי פיקוח קבועים ושקופים, כמו שיעור המענה לשאילתות לפי שר ומשרד.
• לתת לכנסת תפקיד במינוי בכירים, גם אם כגורם ממליץ. הכוונה אינה להפוך מינויים לפוליטיים, אלא ליצור הליך מובנה של שימוע, הצגת כישורים ובחינת ניגודי עניינים.

לסיכום

נדרש לנו לשים זרקור על חולשתה של הכנסת, ולנסות להחזיר אותה למקומה הטבעי, כזו המייצגת את הגוונים השונים בעם, מקבלת הכרעות לאחר דיון מושכל, ומפעילה פיקוח חיוני ואפקטיבי על הממשלה. חיזוק הכנסת הכרחי, והוא נועד להבטיח שהרשות הישראלית הנותנת ביטוי לייצוג של העם, תפעל ככזו תוך חיזוק הייצוג, שימור דיון ראוי ויצירת פיקוח אפקטיבי על הרשות המבצעת. ונקודה אחת חשובה: פתחתי בכך שחלק ממשבר הדמוקרטיות טמון בעליית הפופוליזם. בתהליך ריפוי הדמוקרטיה הישראלית אסור לנו להתעלם מהמצוקות והביקורת הנכוחה שעליהן צמח הפופוליזם בישראל. המענה לתחושת הניתוק הכנה של חלקים נרחבים בציבור מהיכולת להשפיע על סדר היום עובר לדעתי גם דרך התיקונים המוצעים בכנסת.

[1] שני הנתונים בפסקה זו לקוחים מסקירה של המכון הישראלי לדמוקרטיה על עבודת הממשלה

The post הכנסת – נקודת תיקון ארכימדית first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post הכנסת – נקודת תיקון ארכימדית appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בואו נתחיל במדיניות "פעם אחת". מדובר באחת מהחלטות הבסיס לשפר את השירות הדיגיטלי של הממשלה. הרעיון פשוט: המדינה לא תבקש פעמיים מידע מאזרח, אם הוא קיים בידה. במקום לדרוש אותו מהאזרח, המדינה תעביר אותו בין הגופים. הממשלה אימצה את העיקרון הזה כבר ב-2016, בהחלטת ממשלה 1933.

מאז עבר כבר עשור. ומה קרה בפועל? התשתית להעברת מידע בין משרדים אכן הוקמה. חלק מהשירותים מופו ותוקפו. יש התקדמות אמיתית. אבל בדוח מעקב שפרסם מבקר המדינה ב-2024, שבע שנים אחרי ההחלטה, התברר כי רק כ-9% מהשירותים הממשלתיים התחברו לתשתית המרכזית לשיתוף מידע. גופים מרכזיים טרם חוברו, וגם לא הייתה תמונת מצב מלאה ועדכנית של כלל השירותים שהממשלה נותנת לאזרח.

כלומר, על אף החלטת הממשלה, ההחלטה לא מומשה במלואה. ועל הפער בין ההחלטות ליישומן, אני רוצה לכתוב הפעם.

למה זה חשוב

החלטת ממשלה, כמו גם קביעת יעדים בתוכנית עבודה ממשלתית, היא רק ההתחלה. התחלה שמגיעה אחרי הרבה עבודת ממשל פנימית (אם ההליכים מתקיימים כתיקונם), אבל היא הנקודה בה יש הכרה כי זה מה שהממשלה רוצה לקדם.

ואני אחדד. בדרך כלל החלטות ממשלה תהיינה במקום בו הממשלה רוצה לגייס את כלל הגופים, או במקום שיש מחלוקת, לקדם מדיניות מסוימת. מדיניות כזו יכולה להיות מקודמת גם בתוכנית עבודה של משרד ממשלתי, שיש שם קריאת כיוון חשובה לא פחות. אלה שני צינורות שדרכם הממשלה מתחייבת לעשות דברים, ולעתים קרובות הם קשורים זה בזה. מעקב שבוחן רק את אחד מהם מפספס חצי מהתמונה. ולכן אתייחס לכולן כ"משימות ממשלתיות" – יהיה מקורן אשר יהיה.

וכדי שהמשימות הממשלתיות לא ישארו בגדר הכרזה, או כותרת בעיתון, חשוב לוודא שההחלטות אכן מיושמות. בניגוד לאותו רגע בזמן בו מתקבלת ההחלטה על המשימה, נקודה שניתן לתחום בזמן קונקרטי, היישום של המשימה (או אי היישום שלה) לא קורה (בדרך כלל) ברגע דרמטי אחד. זה תהליך שקורה לאיטו ונרקם או נשחק בין ישיבה לישיבה.

וכך קורה ששנה אחר שנה, יש פער בין מה שהממשלה מחליטה לעשות לבין מה שהיא ביצעה בפועל. פער שאיש לא באמת סופר,  וגם לא נושא בו באחריות.

נוסף על הפן הניהולי, יש כאן גם עניין דמוקרטי, כי התחייבות ממשלתית היא הבטחה פומבית של הרשות המבצעת כלפי הציבור. כשאין מעקב אמין אחר ביצועה, זה לא פוגע רק ביכולת המשילות של הממשלה (זו האמיתית, לא המדומה), אלא גם אנחנו כאזרחים לא באמת יכולים לדעת אם ההבטחה קוימה, ואיננו יכולים לאמוד את קיום התחייבויות הממשלה כלפינו.

מה הבעיה כיום

יש היום מנגנון מעקב מסוים, והוא משתפר כל העת.

אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה עוקב אחר יישום החלטות הממשלה ומפרסם דוח שנתי. לאחרונה הוא גם הכניס למעקב משימות תקציביות, התחיל לסמן "החלטות במיקוד", ומריץ בימים אלה דשבורד למעקב רציף ושקוף יותר. אלה צעדים בכיוון הנכון. אבל עדיין אני רוצה להצביע על כמה חוסרים מהותיים.

ראשית, המעקב נשען כמעט כולו על דיווח עצמי. המשרד שאחראי על המשימה הוא זה שמדווח אם ביצע אותה, ואין כמעט בקרה חיצונית שבודקת אם הדיווח מדויק. זה כמו לתת לכל תלמיד לבדוק את המבחן של עצמו.

שנית, הדיווח בינארי – בוצע או לא בוצע. אין דרך לתאר משימה שנמצאת בעיצומה, שהתחילה אך נתקעה, או שבוצעה חלקית.

שלישית, הדיווח נעשה אחת לשנה. עד שמתגלה שמשימה נתקעה, חלפו כבר חודשים ארוכים שבהם אפשר היה להתערב ולתקן. (ואדייק, אגף חברה וממשל מודע לזה, ומערכת המעקב החדשה נועדה בדיוק לכך, אבל היא עוד בהרצה, ועוד רחוקה מלהחליף את הדיווח השנתי כברירת מחדל).

ונקודה אחרונה, וזו הנקודה המשמעותית בעיניי, כלי המעקב משמש בעיקר למעקב. הוא סופר מה בוצע ומה לא, אבל כמעט אינו משולב במנגנון שעוזר למשרד המתקשה לבצע, ואינו קשור לשום מערך תמריצים. הוא מודד, אבל לא מהווה זרז לקדם ביצוע במקום שהמשימה נתקעה.

מה צריך לעשות

הרעיון המסדר פשוט: כלי המעקב צריך להפוך מכלי שסופר בדיעבד לכלי שמנהל בזמן אמת את סדר העדיפויות של הממשלה. כדי שזה יקרה, צריך להכניס כמה שינויים –

1. להתמקד במשימות המרכזיות. אי אפשר לנטר לעומק אלפי משימות בכל שנה. זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. עדיף שהממשלה, בסיוע אגף ממשל וחברה, תבחר מספר מצומצם של משימות בעלות המשמעות הגדולה ביותר, ותנטר אותן לעומק, במקום בדיקה שטחית על כולן. מעניין לראות שהאגף עצמו התחיל השנה ללכת בכיוון הזה עם "החלטות במיקוד". אני סבורה שכדאי להעמיק אותו.
2. להגדיר את המשימה כמו שצריך כבר בהחלטה עצמה. בכל החלטה משימתית ובכל תוכנית עבודה צריך לנסח מראש את אבני הדרך, יעד ברור לכל אבן דרך, תאריך יעד, וגורם אחראי מוגדר, לא ברמת המשרד, אלא ברמת התפקיד. החלטה עמומה היא הבטחה שאי אפשר לאכוף, ולכן גם קל להתחמק ממנה.
3. לבנות מעקב מדורג ותכוף. הרעיון הוא שהמעקב ירוכז במקום אחד, אלא יעבור בשלושה מדרגים, כשכל אחד רואה תמונה אחרת. מנהל היחידה, שקרוב לשטח ומכיר את המשימה מבפנים, עוקב אחריה אחת לחודש-חודשיים. ראש אגף האסטרטגיה במשרד מרכז את התמונה ברמת המשרד ומנטר אחת לרבעון, וכך גם אגף ממשל וחברה, שמביט על הכלל ומזהה דפוסים חוצי-משרדים. אחת לחצי שנה תוצג תמונת המצב למליאת הממשלה. היתרון בשכבות הוא שכל עיכוב יטופל מלכתחילה במדרג שהכי קרוב לבעיה ויכול לטפל בה, ורק מה שלא נפתר שם עולה הלאה. מעקב תכוף כזה משמעו זיהוי מוקדם של בעיות ואפשרות לפתור אותן תוך כדי תנועה, במקום לגלות בסוף השנה שהמשימה לא בוצעה. והעלאת הנושא לדרג הממשלה יוצרת חשיבות ותשומת לב מיניסטריאלית שאין להן תחליף.
4. לשבור את הבינאריות ולהוסיף בקרה חיצונית. במקום "בוצע/לא בוצע", דיווח לפי כמה מדרגים שמשקפים את היקף היישום האמיתי (טרם החל, בתחילת הדרך, בשלבים מתקדמים, הושלם). ולצד דיווח המשרד, אימות מול מקור נתונים נוסף, בין אם הערכה של גורם חוץ-ממשלתי, בין אם בדיקה עצמאית (כמו בקנדה לדוגמה).
5. להפוך את המעקב לפומבי באמת. הצעד הזה מחבר ישירות לפוסט הראשון בסדרה, על שקיפות. יש כבר דוח ודשבורד פומביים, אבל צריך שהם יציגו את מצב הביצוע האמיתי של כל משימה, בפורמט פתוח שמאפשר לציבור ולחברה האזרחית לעקוב ולבחון, לא רק ממוצעים כלליים. קנדה מפרסמת "מעקב אגרות מנדט" מקוון; ארה"ב מפעילה אתר ביצועים ציבורי. שקיפות יכולה להיות כאן מנוע לביצוע. משרד שיודע שהתקדמותו גלויה לעין כול, פועל אחרת.
6. אחרון חביב, וזה החלק שהכי חסר היום, לחבר את המעקב לתמיכה ולתמריצים. אגף ממשל וחברה צריך לא רק לספור, אלא להיות גורם אקטיבי: כשמתגלה תקיעה שמקורה בתיאום כושל בין משרדים (בדיוק סוג הכשל שכתבתי עליו בפוסט הקודם, על ניהול הממשלה), עליו להשתמש במיקומו כדי להסיר את החסם. ובמקביל, ביצוע מעקב איכותי, ועמידה לאורך זמן במשימות, צריכים לעמוד לזכותו של מנהל בהמשך דרכו. כרגע אין כמעט דבר טוב שקורה למי שמבצע, וכמעט שום דבר שקורה למי שלא. ניהול טוב מוכיח את עצמו ביכולת ביצוע. יכולתו של מנהל במישור הזה, גם בשירות הציבורי, צריכה להשפיע על אופק השירות שלו.

לסיכום

אני מקווה שהממשלה הבאה תבין שהמעקב אחר יישום החלטותיה, אינו פורמליות ביורוקרטית, אלא התנאי הבסיסי למשילות אמיתית. כזו שמבטיחה כי המדיניות שהיא קבעה לא תשאר על הנייר, אלא תקודם ותבוצע בזמן אמת.

גמר חתימה טובה לכולם, ושתהא זו שנה של תיקון גם בתחום הממשל.

בלוג זה מתבסס על מסמך המדיניות "בין החלטה לביצוע: מעקב ובקרה על משימות לאומיות" שכתבתי עבור המרכז להעצמת האזרח במסגרת מיזם "מעשה ידינו". מי שמבקש להרחיב מוזמן לקרוא את המסמך השלם.

Photo by Jonathan Farber on Unsplash

The post בין החלטה לביצוע first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post בין החלטה לביצוע appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

The post ניהול הממשלה ופתרון מחלוקות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post ניהול הממשלה ופתרון מחלוקות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

אז הבלוג הראשון, איך לא, על שקיפות.

למה זה חשוב

שקיפות שלטונית איננה מחווה של רצון טוב שהרשות מעניקה לאזרח כשנוח לה. היא תנאי בסיסי לאמון הציבור, לביקורת אפקטיבית ולתפקוד תקין של מנהל ציבורי. אזרח שאינו יודע כיצד מתקבלות ההחלטות הנוגעות לו, על סמך אילו נתונים והנחיות, אינו יכול לא לבקר, לא להשפיע ולא לתקן. במובן זה השקיפות אינה נלווית לדמוקרטיה, היא אחד מרכיביה החיוניים שמאפשרים חשיבה עצמאית ומנגנוני בקרה.

בעשור האחרון ישנם סימנים (לכאורה) חיוביים בתחום: הוקמה יחידה ממשלתית ייעודית, אתר מרכזי ממשלתי לתחום חופש המידע ולצידו מאגר תשובות אזרחי (מידע לעם), הוסדר מעמד הממונים על העמדת מידע לציבור, נבנו תשתיות של נתונים פתוחים בממשלה (datagov) והתרבו מאגרים אזרחיים המנגישים נתונים, וישנו גם מדריך חופש מידע נגיש לציבור.

לצד ההתקדמות, בה כמעט נדמה ששקיפות הפכה למותג, יש לא מעט פערים ביישום החוק. ובכלל, בתחום שכזה מי שלא ממשיך ללכת קדימה פשוט נשאר מאחור.

מה הבעיה כיום

הבעיה המרכזית היום לטעמי היא בראש ובראשונה תפיסתית, ממנה נגזרות גם לא מעט בעיות מעשיות. ביותר מדי מקומות בשירות הציבורי, המידע השלטוני עדיין נתפס כשייך לרשות, וחשיפתו כ"טובה" שהיא עושה. זה בא לידי ביטוי בסירוב המשטרה לחשוף נתוני פשיעה; בסירוב של רשויות מסוימות (כגון שב"כ) לתת מענה לכתבים; בסירוב של נבחרי הציבור לפרט מה היה הלו"ז שלהם במהלך משלחות לחו"ל שמומנו מהקופה הציבורית ועוד.

התוצאה היא שבמקום שבעידן הטכנולוגי בו מידע יכול להפוך להיות נגיש בצורה קלה ומהימנה, לא רק שנגישות כזו פעמים רבות לא קורית, אלא שהאזרח נדרש לבקש, לעתים להתחנן, ולא פעם לעתור לבית המשפט כדי לקבל מידע שממילא לא הייתה עילה חוקית להסתירו. ונזכיר, זה הפוך ממה שקבע חוק חופש המידע. כי לפי החוק ברירת המחדל למענה לבקשת מידע צריכה להיות חיובית, אלא, ורק אם, אחד החריגים בחוק מתקיים.

לצד זה קיימות בעיות מבניות שחוזרות על עצמן: מועדי מענה שנמתחים ומוארכים כדבר שבשגרה, לעיתים ללא הנמקה של ממש; הנחיות מנהליות שעל פיהן פועלת הרשות ואינן מתפרסמות באופן נגיש ועדכני למרות חשיבותן לפעילות הרשות מול הציבור; דוחות שנתיים מיושנים שממשיכים להיות מופקים בפורמט של פעם, במקום מידע חי ומעודכן באתר; ומנגנוני נתונים פתוחים שנשענים על מוטיבציה של עובד זה או אחר בתוך הרשות ולא על מנגנון מובנה וסדור כמו שהחלטת הממשלה בנושא קיוותה לעשות.

מה צריך לעשות

הרעיון המרכזי מתחיל בעדכון של חובות השקיפות כך שיתאימו למאה ה-21. כלומר, נדרש לעגן חובת פרסום יזום כברירת מחדל (ולא רק בהחלטת ממשלה שלא הצליחה להוביל את השינוי), עם מנגנון שמחזיק את הנושא לאורך זמן ואינו תלוי ברצון טוב של פקיד זה או אחר.

מכאן נגזרות כמה מסקנות מעשיות:

ראשית, מעבר מ"שקיפות לפי דרישה" ל"שקיפות מובנית". ככל שניתן, מידע צריך להתפרסם ביוזמת הרשות ובאופן מקוון ועדכני. לא כדוח שנתי שמונח בספרייה, אלא כמידע חי שהאזרח ניגש אליו בכל רגע. הנחיות מנהליות, שהן לב ההתנהלות מול הציבור, צריכות להתפרסם בזמן אמת, כולל טיוטות המובאות להערות הציבור לפני שהן הופכות מחייבות. לעניין זה מוצע להוסיף אפשרות להגיש בקשה שאינה רק למידע קונקרטי, אלא לסוג נתונים שהרשות נדרשת להנגיש מכאן והלאה.

שנית, קיצור מועדים וצמצום עילות הדחייה. כשנקבע החוק לפני עידן האינטרנט, 30 יום למענה ראשוני היה נדמה סביר. היום כשמצופה שמירב המידע יהיה מאורגן במחשבים, יש להפחית את זמני המענה שבחוק, ולהצמיד אותם לימי עבודה בפועל.

שלישית, עיגון מעמד היחידה הממשלתית לחופש המידע, והרחבת סמכויותיה. יש להתייחס ליחידה הקיימת כ"יחידה לשקיפות שלטונית", כזו שאינה מסתפקת בהמלצות ובנוהל, ללא סמכות אכיפה מול משרדי הממשלה, אלא רשות שתחול על כלל המגזר הציבורי, ושסמכויותיה יורחבו, והנחיותיה תהיינה מחייבות. לשם כך, כמובן, נדרש שהיא תוסדר בחקיקה ראשית.

הצעה קונקרטית שכבר מונחת על השולחן

הדברים האלה אינם נשארים ברמת העיקרון. בהיותי יושבת-ראש הוועדה לחופש המידע ומנהל תקין בלשכת עורכי הדין, ריכזנו וקידמנו הצעה מגובשת לתיקון חוק חופש המידע. ההצעה, שגובשה בחלוף למעלה מעשרים שנה מחקיקת החוק, נוגעת בנקודות הכאב שתוארו כאן ובנקודות נוספות:

• התאמת החוק לעידן הדיגיטלי, כך שהמידע לציבור יפורסם באופן מקוון ועדכני;
• אפשרות להגיש בקשה לפרסום מידע באופן קבוע;
• חובת פרסום הנחיות מנהליות באינטרנט, לרבות טיוטות להערות הציבור;
• עיגון היחידה לשקיפות שלטונית וסמכויותיה בחקיקה;
• חיזוק מעמד הממונה על העמדת מידע לציבור;
• שורה של תיקונים דיוניים שנועדו למנוע מצב שבו רשות "מתקנת" את מחדלה רק אחרי שהוגשה עתירה, ומותירה את האזרח בלי מענה של ממש.

אינני מבקשת כאן לפרוש את מלוא הנוסח, הוא ארוך ומפורט, וכל סעיף בו ראוי לדיון עצמאי. אני מבקשת בעיקר להצביע על כך שהנוסח קיים (מוזמנים לעיין בהצעת התיקונים ובדברי ההסבר לה). ניסינו לקדם אותו, ולא צלח בידינו. אז אני מניחה אותו כאן, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.

לסיכום

עם כל הכבוד להצעת התיקונים שלנו, חקיקה כשלעצמה לא משנה מציאות. צריך גם אנשים שבאמת ובתמים מאמינים בערך השקיפות ומוכנים להלחם עליו. הכל מתחיל ברוח המפקד. ורוח המפקד כיום הן ברמה הפוליטית והן המקצועית היא כזו, לצערי, אינה חדורת הבנה בדבר חשיבות השקיפות. הייתי רוצה לראות שר שבאמת מאמין בנושא ומקדם אותו, כמו השר מיכאל איתן ז"ל. הייתי רוצה שהפקידות שעוסקת בנושא תבין עד כמה הוא אקוטי ותראה נחישות ויצירתיות בפיתוח כלים חדשים ועדכניים ולא רק בשימור הקיים, שכמוהו כמו הליכה לאחור.

ואומר מראש, ישנם לא מעט ממונים מסורים ועובדי מדינה איכפתיים שפועלים באמונה כנה בחשיבות השקיפות, לא פעם עם מחיר אישי. אבל כל עוד הם לא אלו שקובעים את הטון, וכל עוד גם אנחנו (כציבור) שותקים כל פעם שעוד פעם מדלגים על החובה והצורך ליידע ולעדכן אותו – אנחנו מפסידים בהגברת השקיפות בישראל, ובכך פוגמים בבחירה החופשית שלנו, וביכולת הביקורת על השלטון בישראל. ובכך, אנחנו (גם) פוגמים בדמוקרטיה שלנו.

Image by günter from Pixabay

The post שקיפות כברירת מחדל first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שקיפות כברירת מחדל appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

ההקלטות הציגו תמונה, המוכרת למי שקרוב לנושא המינויים בשירות המדינה בשנים האחרונות, במיוחד של הדרג הבכיר. התמונה, למי שפחות בקיא בה, מציגה מציאות בה במקרים רבים עוד בטרם התכנסה ועדת האיתור או ועדת המכרזים, יודעים מי יהיה המועמד או המועמדת שייבחרו. ההליכים הבירוקרטיים הפכו להיות הצגה שמטרתה לייצר תחושה כאילו יש כאן הליך בחירה שיוויוני המהווה מסננת מקצועית לאחריה ייבחרו הטובים והמתאימים ביותר.

מצב דברים זה, בו בפועל המועמד או המועמדת נבחרים מראש, והוועדה מהווה רק חותמת גומי, גורמת לנזקים בשלושה מישורים לפחות:

בראשון, הכישורים שנדרשים כדי להבחר בוועדה הם יכולתך לייצר לעצמך יחסי ציבור טובים, או להיות מחובר מראש לבעלי הדעה, על מנת להיות האדם שהוועדה תבחר. יכולותיך וכישוריך המקצועיים יבואו לידי ביטוי רק בסדר שני אם בכלל. בכך, איננו מבטיחים לעצמנו כי ייבחר הטוב או המתאים ביותר לתפקיד.

בשני, אנו מעבירים מסר בעייתי לעובדי המדינה – כדי לעלות בדרגה תקדמו את יכולותיכם לייצר לובי או תדאגו להיות מקורבים לדרג המחליט ולמצוא חן בפניו. בכך עובדים מקצועיים ומתאימים, שאינו חזקים בשיווק עצמי, יצטרכו להחליט על אחד מן השניים: לפרוש לפני תקרת הזכוכית או ליישר קו. ויובהר, היכולת לעבוד עם הממונה עליך, ויכולות מסוימות של פוליטיקה ארגונית נדרשות כמעט בכל תפקיד בדרג הבכיר, ובמקביל יש לדרג הממנה גם מקום להגדיר מי הוא הגורם המתאים לדעתו למלא את התפקיד. השאלה היא מה התכונות והיכולות אנו רוצים לשדר לדרג המקצועי ככאלו שמקדמים אותם בדרגות. ונזכיר כי הדרג המקצועי כשמו כן הוא אמור להיות בראש ובראשונה מקצועי בתחומו. האם המקצועיות בליבתה המזוקקת היא היכולת לשיווק עצמי, או בראש ובראשונה יכולות מוכחות להנהגה, הובלת שינויים, ידיעה מקצועית ועוד.

השלישי, אנחנו מבזבזים כספים בתהליך מיותר שכל מטרתו היא הטעיית הציבור. אם ממילא הליך הבחירה נעשה מחוץ לכתלי הוועדה, למה להאריך את המינוי בזמן, ולייצר עלויות מיותרת? בואו נוותר על הפיקציה מראש.

בהנתן שזה המצב, אני חושבת שהגיעה העת לצמצם את הפערים בין התיאוריה בה מכרזים וועדות איתור נועדו לייצר הליך בחירה שיוויוני המאפשר את הבחירה של הטוב ביותר, למציאות המובילה למינוי גורמים מועדיפים ללא בקרה.

מוצע כי במשרות בדרג הבכיר יעמדו בפני הממנה שתי אפשרויות –

הראשונה, להמליץ על מינוי מועמד מסוים הראוי בעיניו, תוך פרסום שמו והנימוקים לבחירתו המוצעת. המלצה זו תועבר לבדיקת ועדת מינויים שתדרש לבדוק שהמועמד אכן מתאים, לקבל השגות מהציבור על בחירתו ולאפשר למי שסבור שיש מועמד טוב ממנו להציג אותו בוועדה (בהסכמתו כמובן). הבחירה תבוצע על ידי הוועדה שתאשר את המינוי המוצע או תציע מינוי אחר במקומו תוך הנמקה מפורטת ושקופה להחלטתה.

אפשרות שנייה תהיה במקום בו לגורם הממנה אין מועמד מועדף, אז באמת תתנהל הוועדה בדרך הקיימת שבהגדרה תהפוך להיות הליך ממיין אמיתי מכיוון שהממנה לא השתמש בזכותו להעדיף מועמד מסוים.

בימים אלו בהם אתגרים רבים ומורכבים עומדים לפתחנו, נדמה כי זו כמעט פריבילגיה לעסוק בסוגיות של מינוי הדרג הבכיר. עם זאת, מעבר לעובדה שמדובר באתגרים יומיומיים, גם בימים של חירום (ראו לדוגמא הויכוח סביב מינוי נציב בשירות המדינה או ראש המנהלת לשיקום הצפון), שיקום השירות הציבורי הוא חלק אינהרנטי משיקום השבר שהתגלה אגב אירועי ה-7/10.

לא יהיה לנו תיקון אמיתי אם לא נחזק מחדש את השירות הציבורי כשירות מקצועי. לשם כך עלינו גם לפעול על מנת לצמצם את הסיסמאות ואת הפערים בין המוצהר לנעשה, ולייצר מנגנונים שמחזקים בחירתם של גורמים מקצועיים באמת באופן יעיל, שקוף וכנה.

The post נדרש תיקון במינוי בכירים first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post נדרש תיקון במינוי בכירים appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

הכוונה איננה להעביר את ההודעות בקבוצת היישוב הרגילה – הערוץ הרגיל לתקשורת בין התושבים. בקבוצה זו, מתקבצים הודעות רבות ומגוונות, מאובדן הכלב, שעות פתיחת המכולת, בעלי מלאכה מומלצים, ובעת האחרונה גם הודעות רבות על מיזמי התנדבות, כמו גם חששות ושאלות שצפים בעת הזו.
לעת הזו, נדרש ערוץ קבוע, שקט, בו מועברות הודעות סדורות בשגרת החירום החדשה (ובשאיפה שלא נזדקק לה – בעתות חירום שחרגו מהשגרה).

ואת התובנה הפשוטה הזו, נראה שלא ממש הפנימו סביב שולחן הממשלה.
הצורך בדובר אזרחי, נוסף על זה הצבאי, שמעביר באופן סדור את המידע הרלוונטי לציבור, אחת לזמן מה, ולא נשען על ערוצי העברת המידע הרגילים בהם פועלת הממשלה.

זה יכול להיות בפנייה ישירה לציבור (כמו דובר צה"ל), וזה יכול להיות בערוצים אחרים, כמו ערוץ טלגרם ייעודי או בכל דרך יצירתית אחרת. בעדיפות, העברת הודעות לפי איזורים גיאוגרפיים / נושאיים.
ואדגיש, חלוקה לפי משרדים היא לא חלוקה נושאית. האזרח הממוצע לא באמת מבין את ההבדל בין השירותים שניתנים בין המשרדים, בטח לא לאחר שהמציאו משרדים חדשים, ריסקו משרדים ותיקים והעבירו הלוך ושוב יחידות ונושאי טיפול.

הצורך בהנגשת המידע בצורה מרוכזת משיגה כמה מטרות –

הראשונה שבהם, כמובן, היא העברת המידע עצמו.
חשיבות ההבנה שאני כאזרחית אוכל לקבל מידע סדור על מגוון שאלות ונושאים שרלוונטיים לחיי היום יום – שינויים בקצבאות ביטוח לאומי, הסדרי מערכת החינוך, שינוי התנאים לקבלת דמי אבטלה ועוד. פיספסתי את ההודעה היומית? לא נרשמתי לערוץ הרלוונטי? ייבנה גם מיני סייט ייעודי שירכז את המידע הרלוונטי.

השניה היא לשדר לציבור שיש מי שעובד בשבילו.
שנוסף על היבטי הבטחון, יש מי שדואג לו במישור האזרחי, חושב עליו ומוצא פתרונות לסוגיות המרכזיות כמכלול שלם. חשוב שיראו גם את פניהם של מי שלוקח אחריות לפעול למעננו, לסנכרן ולתווך בין הזרועות הרבות (מדי) של השירות הציבורי.

השלישי הוא שיקום האמון והבטחון במערכות המדינה.
לא סוד הוא כי לאחר ה-7 באוקטובר, אנו מצויים במשבר עמוק מול המוסדות האזרחיים (והבטחוניים – אבל זו סאגה אחרת שלא אתייחס אליה).

הנגשת מידע סדור, אמין ומובנה, ייצר לאורך זמן שיקום של ההבנה שיש לנו על מי לסמוך (למעט, כמובן, אם לא יהיה במידע מענה ופתרון לבעיות האקוטיות). שילוב של מאמץ לתת מענה אזרחי (ככל שקיים כמובן), לצד שיקוף של העשייה, התוצאות והפתרונות שהושגו, כמו גם פריסת התכנון והעשייה שבתהליך, תוכל לסייע בשיקום איטי במוסדות המדינה.

ידע הוא כוח.

וכדי להעניק לנו, האזרחים, עוד כוח ומזור בתקופה קשה ומבלבלת זו, הגיע הזמן שהממשלה תדבר בקול אחד, לנו האזרחים.

שתציג את העשייה, את האכפתיות – כמו גם את הפערים, שהיא מקדמת לעת הזו.

אם הנגשת המידע תהיה מקצועית, כנה, חפה מסיסמאות פוליטיות – יש בה כדי לסייע להבנת פעילות הממשלה, כמו גם לשיקום האמון בה.

אם לא, נמשיך להתפרק לקנטונים קטנים יותר ויותר, השמים יהבם ומבטחם בצוותי הצח"י המקומיים ובמגזר השלישי.

^{Photo by Oleg Laptev on Unsplash}

The post דרוש: דובר אזרחי first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דרוש: דובר אזרחי appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בתחילה בשל ההלם והכאב העצום שאין ביכולות כתיבתי לשקף ולהביע בכלל,

ולאחר מכן כי נשאבתי כולי לארגן פה ביישוב, יחד עם חברים מסורים ומופלאים, להקים את מערך החירום שלא היה קיים.

עוד אכתוב כאן בהזדמנות על התהליך והתובנות, כרגע לא העת – מסיבות ברורות.

אומר רק, שמעל ל-10 ימים נשענו על כוחותינו, תובנותינו וסיוע מחברים ביישובים אחרים בלבד, או על התארגנויות ויוזמות פרטיות.

רק עתה, מתחילים להגיח ניצני הסיוע מהגורמים הממוסדים שהיו אמורים להתעשת ראשונים.

והעובדה הזו, כמו השיחות הקצרות, וההתבוננות על שירות המדינה מבחוץ-בפנים, הובילו אותי לפנות קצת זמן ומחשבה ולהעלות כמה דברים על הכתב.

לו תהיה לדברים אלו אוזן קשבת עתה, או לעתיד לבוא.

* * *

כמו במלחמת לבנון השנייה, ויש לומר ביתר שאת ובמחיר דמים גדול פי כמה, מתגלה שוב עוצמתה וגמישותה של החברה האזרחית בשעת משבר וזאת לעומת הקיפאון והחריקות בהתנעה לפעילות בשירות הציבורי (בהכללה).

הדברים עוד יילמדו וייבחנו, ויהיה ניסיון, שיצליח כנראה בחלקו המזערי, להפיק לקחים ולהטמיע אותם לאורך זמן.

אבל משהו אחד שאפשר וחובה לעשות כבר עתה.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מההתגייסות הכוללת של החברה האזרחית, ולייצר מנגנון "מתנדבים" ממשלתי.

למה הכוונה?

בימים אלו, עובדי מדינה רבים יושבים ללא מעש. חלקם גם יושבים באיזורים שאינם נפגעים ישירות ממצב הלחימה.

ואדייק. ישנם משרדים, ולעתים בעלי תפקידים מסוימים, הקורסים תחת הנטל לאור התפקיד החיוני אותו הם ממלאים במערכה הנוכחית, ועליהם להמשיך לפעול בחירום כבשגרה.

עם זאת רבים עד מאוד, נמצאים בעבודה של שגרה שהם מנועים מלעשותה או שבמכלול האתגרים המונחים בפני המדינה, היא עבודה שסדר העדיפות שלה מינורי. במקרה זה, נדרש לגייס אותם לאלתר לאתגר החירום, כגיוס ממוסד.

ראוי היה כי הממשלה תרכז את כל העובדים הללו, אשר יקבלו משכורת שלמה בסוף החודש כאלו עבדו באופן מלא, וישלחו אותם למקומות חיוניים. עדיף כמובן בהצבה מושכלת לפי ניסיונם ומקצועם, ותוך התחשבות בסביבה הטבעית שלהם (כגון, עובדי מדינה שהתפנו מבתיהם, אמהות צעירות שהאב מגויס וכד').

אם לממשלה אין מספיק עבודה לספק לאותם עובדים, טוב תעשה אם תשלב אותם בארגוני סיוע שנדרשים לכח אדם, כחלק מעבודתם.

לימים, כשאבק הקרב ישקע, יש לבחון גם את הדרך בו השירות הציבורי יכול לעבור משגרה לחירום במהירות בצורה טובה ומוצלחת יותר ממה שנדמה שקרה. ושוב, גם כאן יש שונות גדולה בתוך הממשלה ביכולת לעבור משגרה לחירום – יש שעושים זאת טוב יותר, ויש פחות.

כחלק מכך, יש להקים מערך "מילואים" ממשלתי ממוסד יותר, בו העובדים שאינם "חיוניים" בחירום, ינותבו, באופן זמני, ויתגברו את אותם משרדים או גופים, שנזקקים לעוד כח אדם. מערך כאמור, אמור להבנות כמסגרת שמפעילה גיוס חירום לאחר מיפוי מושכל של כלל העובדים והמשימות, וצריכה להיות גמישה מספיק על מנת להתאים את הגיוס והניתוב לצרכים הנקודתיים שעומדים באותה עת.

רבים מעובדי המדינה מגוייסים או מתנדבים במסגרות פרטיות.

המדינה חייבת לטייב את כח האדם העצום העומד לראשותה, להרתם גם הוא למאמץ המלחמתי על פי הצרכים שיוגדרו.

ואם לא עכשיו, אימתי.

The post מילואים בשירות המדינה first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מילואים בשירות המדינה appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

תהליך זה, אינו התהליך הדיוני הראשון שהחברה מקיימת. מתברר כי כבר בדצמבר 2022, קיימה החברה תהליך דיוני מקיף בנושא בריונות והטרדה ברשת.

מכון מחקר באוניברסיטת סטנפורד, המכונה "המעבדה לדמוקרטיה דליברטיבית" (Deliberative Democracy Lab) מקדם סקרים דליברטיבים שנים רבות, והוקם על ידי פרופ' ג'יימס פישקין אשר עד לאחרונה עמד בראשו. המכון פירסם לאחרונה דו"ח מחקר המפרט את תהליך העבודה, המתודה המפורטת, ותוצאות התהליך. כמו כן התייחס המכון לחידושים לשיטתו בקידום תהליך זה, על פני עשרות רבות בהם המכון היה מעורב בשנים האחרונות.

מה כלל התהליך הדיוני?

התהליך הדיוני במטא כלל השתתפות של נציגים מ-32 מדינות, והתקיים ב-19 שפות. סך הכל השתתפות בתהליך הדיוני כ-6500 משתתפים, ועוד כ-6300 איש מקבוצת הביקורת. מישראל, בה היה אמור להיות מדגם של 100 איש בכל קבוצה, השתתפו בפועל 120 איש, ו-50 אנשים בקבוצת הביקורת.

קבוצת הביקורת נועדה לאמוד האם התהליך הדיוני אפשר למשתתפים להגיע להסכמות בצורה טובה יותר מאשר אנשים שנתבקשו להשיב על שאלון זהה ללא קיום דיון מקדים ביניהם.

חידושים מנקודת מבט של המכון

מבחינת המכון, מדובר לראשונה בסקר דליברטיבי בינ"ל שעשה שימוש בפלטפורמה דיגיטלית שפיתח המכון.

האופן בו מעוצבת הפלטפורמה הדיגיטלית, מאפשרת לוותר על שימוש במנחים. מעבר לחיסכון המשמעותי במשאבים (ההליך הדיוני לו היה נעשה פרונטלי היה דורש גיוס של 500 מנחים), תפיסת המכון היא שהשימוש ב"הנחייה" וירטואלית, אפשרה להם לעצב את המערכת באופן המאפשר להתמודד בצורה טובה יותר עם הטיות שנוצרו אגב ההנחייה על ידי בני אדם (השונות בין המנחים, מנחה דומיננטי יותר, מוטה שלא במכוון וכד').

בסקר שנערך אצל המשתתפים ביחס להליך עצמו, בשונה משאלת הסקר ביחס למדיניות המצופה ממטא, ניכר כי הם מצביעים על כך שהתהליך הדיוני, הכולל לימוד הנושא, אפשר להם להבין את הסוגיה באופן טוב יותר (עלייה ממוצעת של 8%, ובנושאים מסוימים עד 13%), שהם הרגישו יותר בטוחים בעמדתם (עלייה של 10%), וחשוב מכך שהרגישו כי דעתם חשוב שתשמע (7%).

תוצאות ההליך, ביחס לקבוצת הביקורת היא שהיכולת לשנות את דעתך לפני ואחרי התהליך הדיוני, עלתה ב-500%.

שתי הערות

ראשית רואים את השונות הגדולה בנכונות של אנשים ממדינות מערביות להשתתף ביחס למדינות אחרות. המכון מתייחס כמובן לנקודה זו, ומדבר על תיקון סטטיסטי שנעשה. אולם, אם לתהליך הדיוני כשלעצמו יש חשיבות, השאלה האם תיקון סטטיסטי מאוחר יותר עונה על מטרות התהליך עצמו.

מעניין להשוות את האפשרות לשנות עמדות ולהגיע לפשרות במפגשים וירטואלים אל מול מפגשים פרונטליים. חזרתי לעיין שוב בדוח המקיף של המכון עצמו ביחס למייזם המקיף שקידם בשלהי 2019 America in One Room, ונדמה לי, בזהירות הראויה ועם כל ההסתייגות ביחס לרמת התיקוף, שאכן ניתן להצביע על הבדלים גדולים יותר במפגש הבינאישי.

מיותר לציין כי ההכרעה אם ללכת לאירוע וירטואלי או פרונטלי נגזרת מהיבטים שונים, ויש להניח שלא ניתן היה לבצע הליך מקיף שכזה באופן פרונטלי, ועדיין זו נקודה שראוי לתת עליה את הדעת בעת תכנון הליך דיוני והליך של שיתוף ציבור בכלל.

אגב, אם מישהו מכם היה שותף לתהליך הדיוני הזה, אשמח לשוחח איתו.

The post דיוניות ב-AI first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דיוניות ב-AI appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בחוק חופש המידע יש סעיף חריג וייחודי המאפשר לבית המשפט לקבוע שעל הרשות למסור מידע, גם במקום בו התקיים אחד הסייגים והרשות פעלה בסבירות אם העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה.

מה זה אומר במילים פשוטות?

שהסעיף מקנה לבית המשפט סמכות ראשונית להחליט מחדש בסוגיה, במקום הרשות המבצעת, אפילו עם הרשות פעלה כדין.

חריג, לא?

אז אגב המתח בין הרשות השופטת למבצעת והצעות החקיקה לביטול עילת הסבירות וצמצום הביקורת השיפוטית עד כמעט בכלל, חשבתי שמעניין להציג את הנתונים ביחס למספר הפעמים בהם בתי המשפט עשו בפועל שימוש בסמכות שהוקנתה להם בחוק.

כשבוחנים את פסקי הדין שעסקו בעתירות חופש מידע – מעל 100 ערעורים של בית המשפט העליון, ומעל 1000 פסקי דין של בתי משפט המנהליים (המחוזיים) – מגלים עד כמה השופטים נזהרים ומעדיפים להישאר עם סמכותם לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית, במקום להיכנס בנעליה.

פסיקות בבית המשפט העליון

בבית המשפט העליון יש רק שלושה פסקי דין שהנמקת הרוב הכניסה את השופטים בנעלי הרשות. באופן לא מפתיע, שלושתם נכתבו על ידי מי שהיו בעבר ראשי המערכת: השופטת ארבל שהיתה פרקליטת המדינה והשופט מזוז שהיה היועץ המשפטי לממשלה.

שני פסקי הדין של השופטת ארבל – בנושא רשות המיסים שעסק בפרסום הסדרי הכופר ובנושא רשות החברות הממשלתיות שעסק בפרסום מידע אודות מי שנפסל לשמש כדירקטוריון בחברה ממשלתית (שניהם ערעורים של התנועה לחופש המידע) – חריגים בהיבט נוסף.

בדרך כלל פסיקה מכריעה ביחס למחלוקת העבר שהונחה בפניה, גם אם יש לה השלכות לעתיד. עם זאת, בשני מקרים אלו, החליטה השופטת שלא להורות על פרסם מידע עבר, אלא לשנות את המצב מכאן ולהבא. כלומר, לתת את האפשרות לרשות להתארגן על מנת ליידע את מי שחותם על הסדר כופר או מגיש מועמדות לדירקטור של חברה ממשלתית, כי מידע אודותיו עשוי להתפרסם מכח חוק חופש המידע.

פסק הדין בעייתי בעיניי מבחינת ההשלכות שלו, ולא בגלל שהשופט מזוז נכנס בנעליה של הרשות, הוא פסק הדין בעניין דרוקר שעסק בחשיפת פירוט השיחות בין נתניהו למו"ל של "ישראל היום" (אדלסון) ולמי שהיה העורך באותה עת (רגב). פסק הדין בעייתי בעיניי, כי כבדרך אגב – כלומר לא בחלק המרכזי של פסק הדין ההופך גם להלכה – הוא קבע כי רשות ציבורית אינה יכולה לדון כלל בבקשות למידע שיש בהם מידע הפוגע בפרטיות.

אבל זה לפוסט אחר.

פועל יוצא של ההחלטה של השופט מזוז לעניינינו היא שבמקום בו יש בקשה לקבלת מידע הכוללת מידע "אישי" – וזה יכול להיות מידע על נסיעות של עובד ציבור או מידע על הטלת עיצום כספי על חקלאי בשל חריגה מהוראות בנוגע למינוני הדברה – היחידים שיוכלו לפרסם את המידע הם בתי המשפט. לפיכך, נדרש השופט מזוז, לשיטתו, להשתמש בסעיף 17(ד). כי התוצאה שבו עצם קיומו של מידע פרטי לא ייחשף כלל גם אם יש בו חשיבות ציבורית לא היה הגיוני מבחינתו.

פסיקות בבית המשפט המחוזי

אם חשבתם שההחלטה בעניין דרוקר תוביל לשימש גובר בסעיף 17(ד) על ידי בית המשפט המחוזי – טעות בידכם.

בבית המשפט המחוזי יש לנו רק שני פסקי דין בעניין המסתמכים על סעיף 17(ד) בהכרעתם – אחד של השופטת גונן אגמון בעניין חשיפת הטבות מס שנתנו לחברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון אשר נהפך בבית המשפט העליון. השני ניתן בעניין קופת חולים כללית שהתחייבה למסור את הסכומים (כסכום כולל) שהועברו לחברה מסוימת במסגרת שירותי בריאות נוספים. כמו כן, יש לנו שני פסקי דין נוספים הנשענים גם על סעיף זה, אך לא כסמכות בלעדית אלא כצידוק נוסף (פסקי הדין בעניין בן כספית ובעניין נרי רמתי, עליו הוגש ערעור בית המשפט העליון).

* * *

נדמה כי הזהירות המופלגת בה נוהגים בתי המשפט, על אף סמכות מפורשת וחריגה להיכנס בנעלי הרשות, מעידה על אופייה של מערכת המשפט ככלל.

בניגוד אולי למה שמתואר לנו, מערכת המשפט היא "ממסדית" עד מאוד, ונוטה לגבות את מעשי הרשות יותר ממה שמצטייר וממה שאקטיביסטים משני צדדי המפה היו מייחלים לו.

איני חושבת שזה מקרי שבקרב שופטי העליון רק מי שהיה בעבר חלק מהמערכת הרגיש "נוח" מספיק להיכנס בנעליה – וגם זה יש להודות בזהירות מופלגת ובשלושה מקרים בלבד.

ברור שכמשפטנים כאשר אנו מעצבים הסדר, אנו לוקחים לתשומת הלב גם תרחישים קיצונים. אבל נדמה לי כי בבואנו "לתקן" מערכת, רצוי שנלמד קודם כל כיצד היא פועלת, מה הם כשליה וכיצד ניתן לתקנם.

ואבהיר, אני חושבת שהשאלה ביחס לפסיקות בג"צ בסוגיות עקרוניות הוא דיון נפרד שיש לנהל. כשלעצמי הייתי הולכת לכיוונים אחרים של הסדר דליברטיבי יותר בסוגיות עקרונות – אבל גם זה מקומו בפוסט אחר.

מכל מקום, כאשר אנו עוסקים בשאלת צמצום התערבות בתי המשפט בתחום המנהלי הבה נראה עד כמה בתי המשפט באמת נוהגים בחוסר זהירות אל מול הרשות המנהלית ועד כמה הם באמת ממהרים להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתם.

לפחות לפי הפסיקה בחוק חופש המידע, עולה שהם כלל לא ששים לכך.

_{Photo by Anne Nygård on Unsplash}

The post שופט בנעלי הרשות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שופט בנעלי הרשות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דברים שראיתי משם first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דברים שראיתי משם appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.