לפני כחודש פרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע כי היא מצטרפת כאחת המייסדות לשותפות חופש מידע של מדינות אסיה.

מה זה אומר?

לא ממש ברור. הסכם השותפות טרם פורסם.

המדינות השותפות, נוסף על ישראל, הן הפיליפינים, טאיוואן, סרי-לנקה, אינדונזיה והאיים המלדיביים. מכיוון שאלו לא מדינות שאני ממהרת לחפש עליהן מידע בביצוע משפט משווה בתחום חופש המידע, החלטתי לבדוק מה סוד הקסם בהן שבזכותן נחתמה השותפות.

את ההסדר בסרי לנקה, הצגתי בפוסט הקודם בנושא. הפעם יצאתי לקרוא על האיים המלדיביים. עיקרי הדברים למי שנותר סקרן או מבולבל כמוני.

אז הבה נכיר את השותפה הנוספת של ישראל.

קצת על האיים המלדיביים

מדינת האיים המלדיביים (או רפובליקת המלדיביים), פזורה על פני למעלה מ-1000 איים. ברפובליקה כ-580,000 תושבים והיא אחת המדינות הצפופות בעולם. באיים המלדיביים רק מוסלמים זכאים לאזרחות, ועל פי אתר משרד החוץ, אין למדינת ישראל קשרים דיפלומטיים עם הרפובליקה.

במשך שנים עיקר הכלכלה התבסס על דייג, אולם כיום הענף המרכזי ברפובליקה היא תיירות – עובדה שהובילה למשבר כלכלי בעקבות הקורונה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, רפובליקת המלדיביים נמצאת במקום ה-85 מתוך 180 מדינות, עם 40 נקודות מתוך 100. 90% מהציבור ברפובליקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-2% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

באים המלדיביים הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2008 (סעיף 29 לחוקה), ומשנת 2014 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, הרפובליקה נמצאת במקום גבוה – היא מדורגת כמדינה ה-22 מתוך 136 מדינות, עם 112 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

באיים המלדיביים יש להשיב לבקשה בתוך 21 ימים קלנדריים ובמקום בו הבקשה נוגעת לחירותו של אדם – תוך 48 שעות (שזה הסדר מעניין מאוד). ניתן להאריך את זמן המענה ב-14 יום נוספים.

בהסדר החוקי ישנו מנגנון של ועדת ערר פנימית בתוך הרשות הציבורית, וזאת נוסף על אפשרות פנייה לנציבות חופש המידע.

במדינה ישנה רק אגרת הפקה ומשלוח, האמורה להיות שוות ערך לעלות בפועל שנדרשה מהרשות.

נציבות חופש המידע

באיים המלדיביים קיימת נציבות חופש מידע המונה כיום 20 עובדים. באופן יחסי לגודל האוכלוסיה, זה שווה ערך לו היו ליחידה הממשלתית לחופש המידע 327 עובדים (!!).

הנציבות מפרסמת את גובה משכורות עובדיה, באופן שמי.

נציב חופש המידע נבחר על ידי הנשיא מתוך רשימה של שלושה אנשים המוגשת על ידו לפרלמנט. הנציב חייב להית מעל גיל 35, ואסור שיהיה לו רקע פוליטי (חבר מפלגה או שנשא בעבר משרה פוליטית). הכהונה היא למשך 5 שנים, וניתן להאריך אותה פעם אחת. ניתן להעביר נציב מתפקידו אם פעל שלא כדין, וזאת על ידי ועד בפרלמנט. המכהן כיום הוא הנציב השלישי.

לנציבות חופש מידע סמכויות להורות על פרסום מידע, מקום שבו הרשות סירבה והוגש ערעור על החלטת.

בנוסף לנציבות סמכות חריגה הקובעת שהיא יכולה להטיל קנס אישי על ממונה חופש מידע, בסכום העומד על 5000 רופיה מלדיבית (כ-1200 ₪) (סעיף 61((a (9) לחוק). מעיון בגובה השכר של עובד בנציבות עצמה, זה שווה ערך של קרוב למשכורת חודשית למרבית העובדים.

כל הדוחות של הנציבות מפורסמים ב-PDF בשפה המקומית, כך שאין לי ידיעה ביחס להיקף בקשות חופש המידע במדינה, והיקף התלונות והערעורים בהן הנציבות מטפלת.

מצב חופש המידע בפועל

לא מצאתי מידע עשיר על מצב הזכות למידע בפועל בשפה הנגישה לי, למעט שני עניינים –

הראשון, נוגע לדו"ח של שקיפות בינ"ל מ-2018. הדו"ח מציין כי מלכתחילה לא ניתנה אפשרות להגשת בקשות באופן אנונימי או על ידי מי שאינו אזרח האיים המלדיביים, וזאת למרות שהחוק אינו דורש אזרחות כתנאי להגשת בקשה. הדבר תוקן באופן חלקי בעקבות פנייה של שקיפות בינ"ל. בנוסף הדו"ח מעיר על העמימות של החריגים לחוק (נקודה המוזכרת גם בדו"ח של ה-RTI-rating), דבר המאפשר פרשנות רחבה של תכולת החריג.

כותבי הדו"ח מעידים כי הגישו לא מעט בקשות שנדחו תוך שימוש בעילות דחיה שאין רלוונטיות, ופנייה לועדות הערר הפנימיות ברשויות, כמו גם ערעור לנציבות – לא הועילו.

הנושא השני, נוגע להצעת חוק ממשלתית המבקשת לאפשר הסרת חיסיון עיתונאי על ידי בתי המשפט. ההצעה זכתה לביקורת מצד ארגוני זכויות, ולפי אתר הנציבות, אף היא נדרשה לדון עם עיתונאים, אם כי לא ברור אם על נושא זה או על נושאים אחרים.

לסיכום

לו ישראל מבקשת ללמוד מהאיים המלדיביים, הייתי בעיקר שואלת את עצמי ביחס להוראות הייחודיות והמעניינות שיש בחקיקה שלה –

• האם נעשה שימוש בהטלת קנסות אישיים על ממוני חופש מידע והאם זה מייצר מחויבות גדולה יותר לחוק.
• עד כמה נעשה שימוש בלוחות הזמנים הקצרים במצבי חירום, וכיצד ניתן לאכוף אותם.
• בהנתן היקף כח האדם הרחב, מעניין להבין את חלקת העבודה והאם הישגי הנציבות גדולים יותר בזכות המשאבים הנדיבים (יחסית) הניתנים לה.

זה לפחות כשיח ראשוני.

בפוסט הבא – טאיוואן.

^{Photo by Rayyu Maldives on Unsplash}