בחוק חופש המידע יש סעיף חריג וייחודי המאפשר לבית המשפט לקבוע שעל הרשות למסור מידע, גם במקום בו התקיים אחד הסייגים והרשות פעלה בסבירות אם העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה.

מה זה אומר במילים פשוטות?

שהסעיף מקנה לבית המשפט סמכות ראשונית להחליט מחדש בסוגיה, במקום הרשות המבצעת, אפילו עם הרשות פעלה כדין.

חריג, לא?

אז אגב המתח בין הרשות השופטת למבצעת והצעות החקיקה לביטול עילת הסבירות וצמצום הביקורת השיפוטית עד כמעט בכלל, חשבתי שמעניין להציג את הנתונים ביחס למספר הפעמים בהם בתי המשפט עשו בפועל שימוש בסמכות שהוקנתה להם בחוק.

כשבוחנים את פסקי הדין שעסקו בעתירות חופש מידע – מעל 100 ערעורים של בית המשפט העליון, ומעל 1000 פסקי דין של בתי משפט המנהליים (המחוזיים) – מגלים עד כמה השופטים נזהרים ומעדיפים להישאר עם סמכותם לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית, במקום להיכנס בנעליה.

פסיקות בבית המשפט העליון

בבית המשפט העליון יש רק שלושה פסקי דין שהנמקת הרוב הכניסה את השופטים בנעלי הרשות. באופן לא מפתיע, שלושתם נכתבו על ידי מי שהיו בעבר ראשי המערכת: השופטת ארבל שהיתה פרקליטת המדינה והשופט מזוז שהיה היועץ המשפטי לממשלה.

שני פסקי הדין של השופטת ארבל – בנושא רשות המיסים שעסק בפרסום הסדרי הכופר ובנושא רשות החברות הממשלתיות שעסק בפרסום מידע אודות מי שנפסל לשמש כדירקטוריון בחברה ממשלתית (שניהם ערעורים של התנועה לחופש המידע) – חריגים בהיבט נוסף.

בדרך כלל פסיקה מכריעה ביחס למחלוקת העבר שהונחה בפניה, גם אם יש לה השלכות לעתיד. עם זאת, בשני מקרים אלו, החליטה השופטת שלא להורות על פרסם מידע עבר, אלא לשנות את המצב מכאן ולהבא. כלומר, לתת את האפשרות לרשות להתארגן על מנת ליידע את מי שחותם על הסדר כופר או מגיש מועמדות לדירקטור של חברה ממשלתית, כי מידע אודותיו עשוי להתפרסם מכח חוק חופש המידע.

פסק הדין בעייתי בעיניי מבחינת ההשלכות שלו, ולא בגלל שהשופט מזוז נכנס בנעליה של הרשות, הוא פסק הדין בעניין דרוקר שעסק בחשיפת פירוט השיחות בין נתניהו למו"ל של "ישראל היום" (אדלסון) ולמי שהיה העורך באותה עת (רגב). פסק הדין בעייתי בעיניי, כי כבדרך אגב – כלומר לא בחלק המרכזי של פסק הדין ההופך גם להלכה – הוא קבע כי רשות ציבורית אינה יכולה לדון כלל בבקשות למידע שיש בהם מידע הפוגע בפרטיות.

אבל זה לפוסט אחר.

פועל יוצא של ההחלטה של השופט מזוז לעניינינו היא שבמקום בו יש בקשה לקבלת מידע הכוללת מידע "אישי" – וזה יכול להיות מידע על נסיעות של עובד ציבור או מידע על הטלת עיצום כספי על חקלאי בשל חריגה מהוראות בנוגע למינוני הדברה – היחידים שיוכלו לפרסם את המידע הם בתי המשפט. לפיכך, נדרש השופט מזוז, לשיטתו, להשתמש בסעיף 17(ד). כי התוצאה שבו עצם קיומו של מידע פרטי לא ייחשף כלל גם אם יש בו חשיבות ציבורית לא היה הגיוני מבחינתו.

פסיקות בבית המשפט המחוזי

אם חשבתם שההחלטה בעניין דרוקר תוביל לשימש גובר בסעיף 17(ד) על ידי בית המשפט המחוזי – טעות בידכם.

בבית המשפט המחוזי יש לנו רק שני פסקי דין בעניין המסתמכים על סעיף 17(ד) בהכרעתם – אחד של השופטת גונן אגמון בעניין חשיפת הטבות מס שנתנו לחברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון אשר נהפך בבית המשפט העליון. השני ניתן בעניין קופת חולים כללית שהתחייבה למסור את הסכומים (כסכום כולל) שהועברו לחברה מסוימת במסגרת שירותי בריאות נוספים. כמו כן, יש לנו שני פסקי דין נוספים הנשענים גם על סעיף זה, אך לא כסמכות בלעדית אלא כצידוק נוסף (פסקי הדין בעניין בן כספית ובעניין נרי רמתי, עליו הוגש ערעור בית המשפט העליון).

* * *

נדמה כי הזהירות המופלגת בה נוהגים בתי המשפט, על אף סמכות מפורשת וחריגה להיכנס בנעלי הרשות, מעידה על אופייה של מערכת המשפט ככלל.

בניגוד אולי למה שמתואר לנו, מערכת המשפט היא "ממסדית" עד מאוד, ונוטה לגבות את מעשי הרשות יותר ממה שמצטייר וממה שאקטיביסטים משני צדדי המפה היו מייחלים לו.

איני חושבת שזה מקרי שבקרב שופטי העליון רק מי שהיה בעבר חלק מהמערכת הרגיש "נוח" מספיק להיכנס בנעליה – וגם זה יש להודות בזהירות מופלגת ובשלושה מקרים בלבד.

ברור שכמשפטנים כאשר אנו מעצבים הסדר, אנו לוקחים לתשומת הלב גם תרחישים קיצונים. אבל נדמה לי כי בבואנו "לתקן" מערכת, רצוי שנלמד קודם כל כיצד היא פועלת, מה הם כשליה וכיצד ניתן לתקנם.

ואבהיר, אני חושבת שהשאלה ביחס לפסיקות בג"צ בסוגיות עקרוניות הוא דיון נפרד שיש לנהל. כשלעצמי הייתי הולכת לכיוונים אחרים של הסדר דליברטיבי יותר בסוגיות עקרונות – אבל גם זה מקומו בפוסט אחר.

מכל מקום, כאשר אנו עוסקים בשאלת צמצום התערבות בתי המשפט בתחום המנהלי הבה נראה עד כמה בתי המשפט באמת נוהגים בחוסר זהירות אל מול הרשות המנהלית ועד כמה הם באמת ממהרים להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתם.

לפחות לפי הפסיקה בחוק חופש המידע, עולה שהם כלל לא ששים לכך.

_{Photo by Anne Nygård on Unsplash}

The post שופט בנעלי הרשות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שופט בנעלי הרשות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

מה זה אומר?

לא ממש ברור. הסכם השותפות טרם פורסם.

המדינות השותפות, נוסף על ישראל, הן הפיליפינים, טאיוואן, סרי-לנקה, אינדונזיה והאיים המלדיביים. מכיוון שאלו לא מדינות שאני ממהרת לחפש עליהן מידע בביצוע משפט משווה בתחום חופש המידע, החלטתי לבדוק מה סוד הקסם בהן שבזכותן נחתמה השותפות.

את ההסדר בסרי לנקה, הצגתי בפוסט הקודם בנושא. הפעם יצאתי לקרוא על האיים המלדיביים. עיקרי הדברים למי שנותר סקרן או מבולבל כמוני.

אז הבה נכיר את השותפה הנוספת של ישראל.

קצת על האיים המלדיביים

מדינת האיים המלדיביים (או רפובליקת המלדיביים), פזורה על פני למעלה מ-1000 איים. ברפובליקה כ-580,000 תושבים והיא אחת המדינות הצפופות בעולם. באיים המלדיביים רק מוסלמים זכאים לאזרחות, ועל פי אתר משרד החוץ, אין למדינת ישראל קשרים דיפלומטיים עם הרפובליקה.

במשך שנים עיקר הכלכלה התבסס על דייג, אולם כיום הענף המרכזי ברפובליקה היא תיירות – עובדה שהובילה למשבר כלכלי בעקבות הקורונה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, רפובליקת המלדיביים נמצאת במקום ה-85 מתוך 180 מדינות, עם 40 נקודות מתוך 100. 90% מהציבור ברפובליקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-2% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

באים המלדיביים הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2008 (סעיף 29 לחוקה), ומשנת 2014 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, הרפובליקה נמצאת במקום גבוה – היא מדורגת כמדינה ה-22 מתוך 136 מדינות, עם 112 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

באיים המלדיביים יש להשיב לבקשה בתוך 21 ימים קלנדריים ובמקום בו הבקשה נוגעת לחירותו של אדם – תוך 48 שעות (שזה הסדר מעניין מאוד). ניתן להאריך את זמן המענה ב-14 יום נוספים.

בהסדר החוקי ישנו מנגנון של ועדת ערר פנימית בתוך הרשות הציבורית, וזאת נוסף על אפשרות פנייה לנציבות חופש המידע.

במדינה ישנה רק אגרת הפקה ומשלוח, האמורה להיות שוות ערך לעלות בפועל שנדרשה מהרשות.

נציבות חופש המידע

באיים המלדיביים קיימת נציבות חופש מידע המונה כיום 20 עובדים. באופן יחסי לגודל האוכלוסיה, זה שווה ערך לו היו ליחידה הממשלתית לחופש המידע 327 עובדים (!!).

הנציבות מפרסמת את גובה משכורות עובדיה, באופן שמי.

נציב חופש המידע נבחר על ידי הנשיא מתוך רשימה של שלושה אנשים המוגשת על ידו לפרלמנט. הנציב חייב להית מעל גיל 35, ואסור שיהיה לו רקע פוליטי (חבר מפלגה או שנשא בעבר משרה פוליטית). הכהונה היא למשך 5 שנים, וניתן להאריך אותה פעם אחת. ניתן להעביר נציב מתפקידו אם פעל שלא כדין, וזאת על ידי ועד בפרלמנט. המכהן כיום הוא הנציב השלישי.

לנציבות חופש מידע סמכויות להורות על פרסום מידע, מקום שבו הרשות סירבה והוגש ערעור על החלטת.

בנוסף לנציבות סמכות חריגה הקובעת שהיא יכולה להטיל קנס אישי על ממונה חופש מידע, בסכום העומד על 5000 רופיה מלדיבית (כ-1200 ₪) (סעיף 61((a (9) לחוק). מעיון בגובה השכר של עובד בנציבות עצמה, זה שווה ערך של קרוב למשכורת חודשית למרבית העובדים.

כל הדוחות של הנציבות מפורסמים ב-PDF בשפה המקומית, כך שאין לי ידיעה ביחס להיקף בקשות חופש המידע במדינה, והיקף התלונות והערעורים בהן הנציבות מטפלת.

מצב חופש המידע בפועל

לא מצאתי מידע עשיר על מצב הזכות למידע בפועל בשפה הנגישה לי, למעט שני עניינים –

הראשון, נוגע לדו"ח של שקיפות בינ"ל מ-2018. הדו"ח מציין כי מלכתחילה לא ניתנה אפשרות להגשת בקשות באופן אנונימי או על ידי מי שאינו אזרח האיים המלדיביים, וזאת למרות שהחוק אינו דורש אזרחות כתנאי להגשת בקשה. הדבר תוקן באופן חלקי בעקבות פנייה של שקיפות בינ"ל. בנוסף הדו"ח מעיר על העמימות של החריגים לחוק (נקודה המוזכרת גם בדו"ח של ה-RTI-rating), דבר המאפשר פרשנות רחבה של תכולת החריג.

כותבי הדו"ח מעידים כי הגישו לא מעט בקשות שנדחו תוך שימוש בעילות דחיה שאין רלוונטיות, ופנייה לועדות הערר הפנימיות ברשויות, כמו גם ערעור לנציבות – לא הועילו.

הנושא השני, נוגע להצעת חוק ממשלתית המבקשת לאפשר הסרת חיסיון עיתונאי על ידי בתי המשפט. ההצעה זכתה לביקורת מצד ארגוני זכויות, ולפי אתר הנציבות, אף היא נדרשה לדון עם עיתונאים, אם כי לא ברור אם על נושא זה או על נושאים אחרים.

לסיכום

לו ישראל מבקשת ללמוד מהאיים המלדיביים, הייתי בעיקר שואלת את עצמי ביחס להוראות הייחודיות והמעניינות שיש בחקיקה שלה –

• האם נעשה שימוש בהטלת קנסות אישיים על ממוני חופש מידע והאם זה מייצר מחויבות גדולה יותר לחוק.
• עד כמה נעשה שימוש בלוחות הזמנים הקצרים במצבי חירום, וכיצד ניתן לאכוף אותם.
• בהנתן היקף כח האדם הרחב, מעניין להבין את חלקת העבודה והאם הישגי הנציבות גדולים יותר בזכות המשאבים הנדיבים (יחסית) הניתנים לה.

זה לפחות כשיח ראשוני.

בפוסט הבא – טאיוואן.

^{Photo by Rayyu Maldives on Unsplash}

The post חופש המידע במלדיביים first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חופש המידע במלדיביים appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.