יש רבים שסבורים כי משבר השנתיים האחרונות מחייב חשיבה מחודשת. מעטים מדי עוסקים בשאלה מה הדרך לתקן את השיטה במקום בו הגוף המחליט – הכנסת והממשלה – מצויות במשבר וזוכות לאמון נמוך מהציבור.
טוב אם נתבונן סביבנו ללמוד גם על דרכי פעולה של חברות במשבר.
לדוגמא, בשנת 2012 התכנסו באירלנד 66 אזרחים, 33 פוליטיקאים ויו"ר אחד כדי לדון בסוגיות חברתיות-פוליטיות בוערות. על הפרק היו נושאים כגון נישואים חד-מיניים והורדת גיל המינימום לנשיאות. האזרחים שהוזמנו ל"מועצה החוקתית" (Constitutional Convention) נבחרו באופן אקראי, על בסיס חתך דמוגרפי מייצג. הנציגים הקדישו סופי שבוע שלמים על מנת להשתתף בתהליך דליברטיבי (דיוני), ובתום שנתיים הגישו המלצותיהם לבית הנבחרים.
המודל האירי נחל הצלחה. בעקבות התהליך השקוף, אשר אפשר חידוד עמדות ומציאת פשרות מקובלות, החליטו בתי הנבחרים למסד גוף קבוע, בו 99 מייצגי ציבור, ללא פוליטיקאים, אשר ידונו בסוגיות יסוד ויעבירו המלצותיהם לבית הנבחרים. "אספת האזרחים" (Citizens' Assembly) הראשונה נתכנסה בין השנים 2016-2018, והניחה את התשתית והגיבוי לשינוי משטר ההפלות המחמיר באירלנד.
העוצמה של תהליך דיוני אינו רק בהרכב האנושי הייחודי בו נדונות הסוגיות הבוערות. התהליך הדיוני שם דגש על תהליך ממושך של למידה, התייעצות עם מומחים ובעלי עניין, דיון לצורך חידוד הסוגיה ומציאת פתרונות לה, וקבלת החלטה משותפת. בשל כך ה-OECD המליץ כי הזמן המינימלי הנדרש לתהליך דליברטיבי מוצלח יהיה ארבעה ימים לכל הפחות.
נדמה לי כי הגענו לנקודה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שלא לבנות מתודה דיונית, ברמה הלאומית, אשר תעסוק בסוגיות יסוד אשר על הפרק.
אנו, האזרחים, רוצים להרגיש שעמדתנו רחבה ומורכבת יותר מהפתק היחיד שנשים בקלפי. אנו רוצים למצוא דרכים ממוסדות להשמיע את עושר דעותינו, ולהוכיח כי יש לנו בעלי ברית בסוגיות קונקרטיות, גם עם מי שנמנה על "המחנה האחר".
תהליך דליברטיבי עשוי להיות פתרון יצירתי וראוי לכל אלו. שומה עלינו לגרום לו לקרות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
