העתירה אודות איכוני השב"כ התקבלה באופן חלקי.

מה זה אומר בלשון בני אדם?

זאת אומרת, שבית המשפט העליון סבר ברוב דעות (עם עמדה מעט שונה של השופטת ברון) כי החוק כשלעצמו, על אף הבעייתיות הרבה שבו, עומד במבחן החוקתיות ועל כן הוא לא ייפסל.

מרבית השופטים (למעט השופטים סולברג והנדל – שהצטרף לעמדת סולברג רק לעניין הקריטריונים) סברו שבמישור המנהלי, על הממשלה לצמצם את המקרים בהם נעשה שימוש בכלי, ולדאוג כי הקריטריונים יהיו ברורים ושקופים באופן שיאפשר בקרה פרלמנטרית על ביצועם. 

ההנחה צריכה להיות, כפי שאף הממשלה ביטאה אך לא יישמה בפועל, שהכלי של השב"כ (החריג והדורסני), צריך להיות הכלי האחרון והמצומצם ביותר לשימוש, ולא שייעשה בו שימוש כברירת מחדל ראשונית. לכן, לדוגמא, יש מקום לבחון שימוש בכלי, רק נגד מי שלא שיתף פעולה בחקירה האפידמיולוגית.

ומעבר לניצחון החשוב הנקודתי, יש כאן אמירה חשובה מאוד הבאה לידי ביטוי בעיקר בהנמקה של הנשיאה חיות ושל השופט עמית, ושכל מי שעסק במדיניות ציבורית מכיר.

במקום בו אין קריטריונים להצלחה או כישלון, ונתונים אינם נאספים באופן מהימן וסדיר – קשה מאוד להתוות מדיניות מבוססת וראויה, וקשה מאוד לאמוד את הצלחתה או יעילותה.

נשמע טרוויאלי, אבל כנראה שאנחנו צריכים תזכורת לכך אחת לתקופה.

לקריאת פסק הדין: https://bit.ly/3809XXY