"שיתוף ציבור" הפכה להיות למילה חמה בחלקים מסוימים בממשל ובחברה האזרחית. אך מהי תפיסת שיתוף הציבור? האם עובדי המדינה ועובדי המגזר השלישי שבעי רצון מהליכים אלו? והאם ישנה שונות בתפיסה בין המגזרים השונים.

לפני מספר חודשים (אוק'-נוב' 2020), ביקשתי לבחון שאלות אלו, אך לא מצאתי מחקר ישראלי שעסק בכך. לפיכך, חיברתי שאלון והעברתי אותו ליחידים וקבוצות רלוונטיות. בנוסף, ערכתי מספר ראיונות עומק, שנועדו לחדד שאלות ותפיסות שלא ניתן היה לשקף בשאלון.

לא עשיתי שימוש בכלי תיקוף מדעיים ועל כן אני מתייחסת לתוצאות כשיקוף של מגמות ותפיסות בלבד. מכיוון נדמה לי שיש בהם עניין, אני משתפת אתכם כאן בעיקרי הדברים שעלו.

על השאלון השיבו 73 איש – 46.6% עובדי מדינה, 41.1% עובדי מגזר שלישי, 6.8% פעילים חברתיים, ו-5.5% עובדי רשויות מקומיות.

מהתשובות עלו מספר דברים –

• רוב המשיבים סברו כי הליכי שיתוף הציבור השתפרו בעשור האחרון, אך לא היו שבעי רצון מהיקף הליכי שיתוף הציבור במדינה (66.2% לכל אחד מההיגדים).
• חוסר שביעות הרצון מהיקף הליכי שיתוף הציבור גבוה יותר בחברה האזרחית (73.5%) מאשר במגזר הציבורי (59.4%).
• רוב המשיבים סבורים כי עמדות המגזר השלישי משפיעות על הליכים במדינה (53.5%);
• אולם כשנדרש להביע הסכמה ביחס להיגד אם הממשלה פתוחה להליכי שיתוף ציבור, ניכר השוני בין המגזרים. בחברה האזרחית 50% מהמשיבים לא הסכימו עם ההיגד, ובשירות הציבורי רק 25% סברו כי הממשלה אינה פתוחה להליכים אלו.

מההערות שעלו מהשאלון, כמו גם מהשיחות האישיות, עלו מספר נקודות חשובות נוספות –

מאנשי החברה האזרחית עלתה תחושה כי הליכי שיתוף ציבור רבים נעשים מהשפה לחוץ, תוך דגש על התהליך ולא על התועלת שבו. בעניין זה צוין, כמובן, הפער בתוך המדינה בין המשרדים והיחידות השונות. צוין לטובה שילוב בעלי תפקיד האמונים על שיתוף ציבור ויודעים לדבר את "השפה" של הנושא, כמו גם החשיבות שבגורם מרכזי אחד שדוחף את הנושא ומבצע הליכי פיקוח ובקרה על התחום. מהשיחות האישיות עלתה השאלה האם יש נכונות של הממשלה להכיל בהליכי שיתוף גם עמותות העוסקות בסנגור קהילתי ועד כמה הממשלה פתוחה באמת לקבל ביקורת נוקבת.

שני הצדדים ציינו את חשיבותם של הקשרים האישיים והחשיבות בהבנת "השפה" של המגזר האחר. כמו כן, עלתה השאלה משני המגזרים בדבר התיוג של הליכים רבים של "יידוע" כהליכי שיתוף, כמו גם השאלה האם אין מקום להרחיב את הליכי שיתוף הציבור לשלבים מוקדמים יותר (כמו הגדרת הבעיה), וכן להבטיח כי בהליכי שיתוף המעגל מסתיים בעדכון המשתתפים בדבר ההחלטה בעניין שבנדון.

במגזר הציבורי, אם כי ברמה פחותה יותר גם במגזר השלישי, התייחסו לקושי להגיע לשחקנים פחות מוכרים לממשלה – בין אם אנשים יחידים שקולם לא נשמע, ובין אם עמותות והתארגנויות המצויות "מחוץ לראדר" של מקבלי ההחלטות. ההבנה היא שלעתים הארגונים הנשמעים הם "בעלי אינטרס" כשלעצמם, ואינם בהכרח מייצגים את כלל האינטרסים.

למקדמי הליכי שיתוף ציבור – יש כאן נקודות שכדאי לתת עליהם את הדעת. חלק מהן קלות למימוש (כגון הצורך לזכור לעדכן את השותפים עם סיום ההליך), וחלק אחר מורכב להטמעה (כגון הקושי להגיע לשחקנים לא מוכרים).

אם תרצו להמשיך ולהשתכלל חשוב בסיום כל הליך של שיתוף ציבור לבצע הפקת לקחים של כלל המשתתפים. הפקת הלקחים המיטבית צריכה להתבסס על שתי נקודות זמן – סמוך לסיום התהליך ובחלוף תקופת זמן. אם תצליחו לקבל תובנות מזוויות שונות על אשר התרחש מבלי להרגיש צורך להתגונן, תהא זו נקודת פתיחה טובה יותר להליך הבא שיבוצע.

התמונה צולמה על ידי MetsikGarden מאתר Pixabay