לקראת יום חופש המידע, משרד המשפטים פרסם כי ישראל היא אחת המייסדות בברית בינלאומית-אזורית בתחום חופש המידע היוצאת לדרך.

שותפות לה הפיליפינים, טייוואן, סרי לנקה, איי המלדיביים ואינדונזיה.

מכיוון שאלו מדינות שלא יצא לי בעבר לנבור במשטר חופש המידע בהן, סיקרן אותי מה מחבר בין ישראל לאותן מדינות השוכנות במזרח ובדרום אסיה.

מעלה כאן בחמישה פוסטים סקירה קצרה על כל מדינה. שנדע מי הן השותפות לנו ליוזמה זו.

קצת על סרי לנקה

סרי לנקה שוכנת מדרום מזרח להודו, ויש בה מעל ל-21 מיליון איש.

המדינה סבלה לאורך שנים ממלחמות אזרחים, וממשברים כלכליים חמורים.

בשנת 2019 בוצעו ארבעה פיגועים קשים נגד מוקדים נוצריים, שהובילו לשימוש בחקיקה נגד טרור במדינה.

גם עתה נמצאת המדינה במשבר כלכלי חמור, אשר הוביל לגל מחאה רחב היקף, ולנקיטת צעדים מחמירים של הממשל כגון ביצוע סגר למשך 36 שעות וניתוק התושבים מהרשתות החברתיות המרכזיות למשך 15 שעות.

במהלך השנה האחרונה התפטרו שרי הממשלה, ובהמשך ללחץ הציבורי גם הנשיא וראש הממשלה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, סרי לנקה נמצאת במקום ה-102 מתוך 180 מדינות, עם 37 נקודות מתוך 100. 79% מהציבור בסרי לנקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-16% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

בסרי לנקה הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2015, ומשנת 2016 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, סרי לנקה נמצאת במקום הרביעי והמכובד עם 131 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

בסרי לנקה יש להשיב לבקשה בתוך 14 יום, הניתנות להארכה.

אין במדינה אגרות בקשה או טיפול, אלא רק אגרות הפקה לתשלום עלויות (וגם אז 4 עמודים מודפסים ראשוני – חינם).

ככלל, הרשות צריכה להעביר את המידע למבקש בתצורה שהוא מבקש, אלא אם אין לו יכולת לעשות זאת.

נציבות חופש המידע

בסרי לנקה יש נציבות עצמאית, המונה 17 עובדים מתוך 21 שהוקצו לנושא (נכון לשנת 2019, השנה לגביה פורסם הדוח האחרון של הנציבות)

היקף הבקשות השנתי לא ידוע. על אף חובה של הרשויות להגיש דוח שנתי לנציבות בכל שנה, נכון לשנת 2018, פחות מ-14% מתוך כ-1579 רשויות (לנציבות אין מספר מדויק של רשויות הכפופות לחוק) הגישו את הדוחות. וגם דיווח זה היה בחסר גדול – כ-75% מתוך הדוחות שהוגשו, היו חסרים במידע.

לנציבות יש סמכות לדון בערעורים על החלטת הרשויות, כמו גם לבצע בדיקות עצמאיות העלולות להוביל להמלצה על ניהול הליכים מינהליים או פליליים. בשנת 2019 ביצעה הנציבות 57 בדיקות מסוג זה, מתוכם נמצא כי 6 מתאימים להעמדה לדין (במועד הגשת הדוח, לא נסתיימה הבדיקה ביחס לכלל התיקים).

מאז הקמתה דנה הנציבות ב-2119 ערעורים, וקיבלה החלטות ביחס לכ-70 אחוז מהן. רק על ארבע מהחלטותיה הוגש ערעור לבית המשפט. על פי הודעה לעיתונות של הנציבות מלפני שנה, בשנותיה הראשונות כ-84% מהערעורים נמצאו מוצדקים.

מצב חופש המידע בפועל

על אף התיאור התיאורטי המעודד בחלקו, ישנם דיווחים על הפרות קשות אשר החמירו החל משנת 2019 הקשורים גם לחופש המידע של הציבור ולחופש הביטוי, כמו גם להפרות של זכויות אדם נוספות.

באפריל האחרון נציבות זכויות של האו"ם הזהירה מפני התדרדרות הפגיעה בזכויות אדם שמקורה בערעור היציבות השלטונית במדינה בעקבות המשבר הכלכלי חמור שתקופת הקורונה תרמה לו.

מאז 2019, ננקטה יד קשה נגד מפגינים, פעילי זכויות אדם, ועו"ד הפועלים לממש את זכויותים, והשלטון גם ניתק את הגישה לרשתות החברתיות למשך 15 שעות במהלך גל הפגנות נגדו (על פי הדיווח של האו"ם, לא בפעם הראשונה).

גם עיתונאים נעצרו, נחקרו ועונו ביחס לפרסומים שיש בהם ביקורת על השלטון.

גם ביחס ליישום חופש המידע עצמו, דו"ח של שקיפות בינ"ל בסרי לנקה משנת 2019 מעיד על חוסר הכרות עם החוק של פקידי ממשל כמו גם של הציבור, והעדר יישום הן ברמת הפרסום הייזום והן ברמת מתן המענה לציבור (אם כי מדובר על שנתיים מאז כניסת החוק לתוקף – אז הייתי קוראת את הדו"ח בהקשר זה).

לסיכום

לו הייתי בוחרת מה ללמוד משותפתה החדשה של ישראל, הייתי מבקשת ללמוד מהבסיס החוקתי והחוקי של המדינה, לפחות ברמה התיאורטית. במצב הנתון הייתי שואלת על מהפרקטיקה והאתגרים של שימור שקיפות (אם בכלל) במדינה המצויה בחוסר יציבות שלטונית וכלכלית קיצונית, הנוקטת בצעדים חריגים גם ביחס לחופש הביטוי במונחו הרחב.

_{Image by Greg Montani from Pixabay}