מאז השבת האיומה של שמחת תורה ב-7/10 נמנעתי מלכתוב.
בתחילה בשל ההלם והכאב העצום שאין ביכולות כתיבתי לשקף ולהביע בכלל,
ולאחר מכן כי נשאבתי כולי לארגן פה ביישוב, יחד עם חברים מסורים ומופלאים, להקים את מערך החירום שלא היה קיים.
עוד אכתוב כאן בהזדמנות על התהליך והתובנות, כרגע לא העת – מסיבות ברורות.
אומר רק, שמעל ל-10 ימים נשענו על כוחותינו, תובנותינו וסיוע מחברים ביישובים אחרים בלבד, או על התארגנויות ויוזמות פרטיות.
רק עתה, מתחילים להגיח ניצני הסיוע מהגורמים הממוסדים שהיו אמורים להתעשת ראשונים.
והעובדה הזו, כמו השיחות הקצרות, וההתבוננות על שירות המדינה מבחוץ-בפנים, הובילו אותי לפנות קצת זמן ומחשבה ולהעלות כמה דברים על הכתב.
לו תהיה לדברים אלו אוזן קשבת עתה, או לעתיד לבוא.
* * *
כמו במלחמת לבנון השנייה, ויש לומר ביתר שאת ובמחיר דמים גדול פי כמה, מתגלה שוב עוצמתה וגמישותה של החברה האזרחית בשעת משבר וזאת לעומת הקיפאון והחריקות בהתנעה לפעילות בשירות הציבורי (בהכללה).
הדברים עוד יילמדו וייבחנו, ויהיה ניסיון, שיצליח כנראה בחלקו המזערי, להפיק לקחים ולהטמיע אותם לאורך זמן.
אבל משהו אחד שאפשר וחובה לעשות כבר עתה.
ממשלת ישראל צריכה ללמוד מההתגייסות הכוללת של החברה האזרחית, ולייצר מנגנון "מתנדבים" ממשלתי.
למה הכוונה?
בימים אלו, עובדי מדינה רבים יושבים ללא מעש. חלקם גם יושבים באיזורים שאינם נפגעים ישירות ממצב הלחימה.
ואדייק. ישנם משרדים, ולעתים בעלי תפקידים מסוימים, הקורסים תחת הנטל לאור התפקיד החיוני אותו הם ממלאים במערכה הנוכחית, ועליהם להמשיך לפעול בחירום כבשגרה.
עם זאת רבים עד מאוד, נמצאים בעבודה של שגרה שהם מנועים מלעשותה או שבמכלול האתגרים המונחים בפני המדינה, היא עבודה שסדר העדיפות שלה מינורי. במקרה זה, נדרש לגייס אותם לאלתר לאתגר החירום, כגיוס ממוסד.
ראוי היה כי הממשלה תרכז את כל העובדים הללו, אשר יקבלו משכורת שלמה בסוף החודש כאלו עבדו באופן מלא, וישלחו אותם למקומות חיוניים. עדיף כמובן בהצבה מושכלת לפי ניסיונם ומקצועם, ותוך התחשבות בסביבה הטבעית שלהם (כגון, עובדי מדינה שהתפנו מבתיהם, אמהות צעירות שהאב מגויס וכד').
אם לממשלה אין מספיק עבודה לספק לאותם עובדים, טוב תעשה אם תשלב אותם בארגוני סיוע שנדרשים לכח אדם, כחלק מעבודתם.
לימים, כשאבק הקרב ישקע, יש לבחון גם את הדרך בו השירות הציבורי יכול לעבור משגרה לחירום במהירות בצורה טובה ומוצלחת יותר ממה שנדמה שקרה. ושוב, גם כאן יש שונות גדולה בתוך הממשלה ביכולת לעבור משגרה לחירום – יש שעושים זאת טוב יותר, ויש פחות.
כחלק מכך, יש להקים מערך "מילואים" ממשלתי ממוסד יותר, בו העובדים שאינם "חיוניים" בחירום, ינותבו, באופן זמני, ויתגברו את אותם משרדים או גופים, שנזקקים לעוד כח אדם. מערך כאמור, אמור להבנות כמסגרת שמפעילה גיוס חירום לאחר מיפוי מושכל של כלל העובדים והמשימות, וצריכה להיות גמישה מספיק על מנת להתאים את הגיוס והניתוב לצרכים הנקודתיים שעומדים באותה עת.
רבים מעובדי המדינה מגוייסים או מתנדבים במסגרות פרטיות.
המדינה חייבת לטייב את כח האדם העצום העומד לראשותה, להרתם גם הוא למאמץ המלחמתי על פי הצרכים שיוגדרו.
ואם לא עכשיו, אימתי.
