האם סוג ההשתתפות בה רשות ציבורית נוקטת בהליך שיתוף ציבור, משפיע על מידת הנכונות של הציבור להשתתף בפורומים דומים בעתיד? כמו כן, האם יש שוני בנכונות זו בין מי שמשתייך לקבוצות מיעוט אתניות או למעמד סוציו אקונומי נמוך? מחקר חדש מארה"ב מנסה לבחון שאלות אלו.

המחקר מתבסס על הליכי שיתוף ציבור במועצות בית ספר (School Board Meetings)בארה"ב. החוקר ביקש לבחון האם שימוש במודל השתתפותי או דלברטיבי (דיוני) מגביר את הרצון להשתתפות של הציבור, בדגש על אוכלוסיות הממעטות להשתתף בפורומים מסוג זה.

מלכתחילה בחר החוקר (ג'ונתן קולינס – Jonathan E. Collins) זירה מקומית בנושא שיש להניח קרוב יותר לציבור (חינוך), כך לדבריו, ויש בו אינטרס מוגבר להשתתף.

כדי לבחון את השאלה המחקרית בחר החוקר מקטעים מצולמים משלוש סוגים של הליכים –

1. הליך "רגיל" – בו היה שיח חד צדדי (הסגל מעדכן את המשתתפים);
2. הליך במודל השתתפותי – בו הדגש הוא על השיח בין הציבור לעובדי הציבור, אולם אין ציפייה כי תנתן אפשרות לציבור לגבש המלצות לפעולה;
3. הליך במודל דיוני – בו הדגש הוא על למידה ודיון של המשתתפים לצורך גיבוש המלצות למובילי המדיניות.

מתודת המחקר, בקצרה, היתה להציג לכל קבוצה סרטון קצר המתעד חלקים מהליך אחד מבין השלושה. קדמו להצגת הסרטון שאלות שנגעו למידת ההשתתפות של הנשאל בפורומים מסוג זה בעבר, תפיסת האמון שלו כלפי עובדי חינוך ועוד. לאחר הסרטון נתבקשו הנשאלים לכתוב טקסט המתאר את שראו, כמו גם את מידת הנכונות שלהם להשתתף בפורומים דומים בעתיד.

לאחר ניכוי הטיות (כגון נשאלים שזמן המענה לקח להם זמן קצר מדי או שהתשובות הפתוחות התייחסו לנושאים אחרים לגמרי), נותר החוקר עם מענה של 2244 איש.

להלן עיקר התובנות שעלו מהמחקר, כפי שמתואר במאמר –

• היה שינוי באופן תיאור ההליכים. המילה המובילה אצל מי שצפה בהליך ההשתתפותי או הדיוני – היה "מורים". בהליך הרגיל התיאור המוביל היה "פגישה" (meeting), וזאת ללא התייחסות לתוכן הפגישה. כמו כן במילה "משעמם" נעשה שימוש רק לתיאור הפגישה הראשונה. (לוח 3).

• החוקר בחן את רמת האמון של הנשאל בעובדי הרשויות טרם הצפייה בסרט ולאחריו. בקרב הקבוצה שהעידה על עצמה כבעלת אמון נמוך טרם הצפייה, נרשם השינוי הגדול ביותר בקרב מי שצפה בהליך הדיוני. 27% אחוז ממי שצפו בסרטון זה בקרב קבוצה זו, העידו לאחר הצפייה על אמון גבוה בעובדים. ההליך ההשתתפותי השפיע על 18% באופן דומה, ובהליך הרגיל רק על 12%.
• המתאם החזק ביותר ביחס לנכונות להשתתף בעתיד במיזמים של שיתוף ציבור היה השתתפות קודמת ומתן אמון בפקידות. ביחס למי שלא השתתף בעבר במיזמים מסוג זה, היתה נכונות נמוכה יותר להשתתף בעתיד. אולם, גם בקרב קבוצה זו ההשפעה של ההליך הדיוני (42%) היתה גדולה יותר מאשר בהליך ההשתתפותי (37%) או בהליך הרגיל (31%). לשיטת החוקר המסקנה היא כי גם צפייה פסיבית בהליכי שיתוף ציבור עשויה לעורר רצון למעורבות עתידית – אם כי במידה פחותה יותר מהשתתפות אקטיבית.

• ביחס לבעלי הכנסה נמוכה, ניכר כי הם לא הביעו עניין להשתתף בהליך עתידי, וזאת ללא קשר לסוג הדיון שהוצג להם. במובן זה עוד נותר לבחון ולחדד מה הם הדרכים להגביר את ההשתתפות של קבוצה זו בהליכי שיתוף ציבור.

אחד האתגרים בהליכי שיתוף ציבור הוא יצירת שיתוף עם נציגים ממגוון אוכלוסיות. מחקרים, ורשמים מהשטח, מעידים על כך שמרבית המשתתפים בהליכי שיתוף ציבור מגיעים ממעמד כלכלי מבוסס, ומחוברים להתארגנויות אזרחיות.

גם אם המחקר הזה לא הצליח לפענח את עידוד ההשתתפות בקרב קבוצות אלו, ניכר כי יש כאן הבלטה של סוג ההליך (דיוני) שיש בו כדי להשיג מטרות הנמנות על יתרונותיו של הליך שיתוף ציבור – ובהם חיזוק ההשתתפות האזרחית והגברת האמון ברשויות השלטון.

_{COLLINS, J. (2021). Does the Meeting Style Matter? The Effects of Exposure to Participatory and Deliberative School Board Meetings. American Political Science Review, 115(3), 790-804.}

_{תודה לאבישי בן ששון-גורדיס על ההפנייה למאמר
התצלום על ידי Hannah Busing  מאת Unsplash}