אותו בית משפט, יומיים הפרש, ופער מהותי בתפיסת מקומו של השופט.
במה דברים אמורים?
עתירות רבות בתחום חופש המידע מוגשות מהטעם שהרשות כלל לא השיבה למבקש. בחלקים משמעותיים של עתירות אלה, לאחר הגשת העתירה ניתנת תשובה מאת הרשות הציבורית. לעתים, התשובה האמורה נחזית על ידי המבקש ככזו שאינה עונה על דרישות החוק – בין אם אין בה מענה לבקשתו ובין אם יש במענה הודעה על דחיית הבקשה או דחייה חלקית שלה.
במקרה כזה, כיצד על בית המשפט לנהוג? האם עליו לדון בטענות העותרת או שמא מרגע שניתנה תשובה העתירה מיצתה את עצמה ויש לסיים את ההליך השיפוטי?
הנוהג בעניין זה אינו אחיד. דוגמא לכך ניתן לראות בשתי החלטות שיפוטיות שניתנו בהפרש קטן באותו בית משפט – בית המשפט המחוזי בירושלים.
בראשונה, החלטה של השופט רובין (עת"מ 23879-05-21), עיין השופט בתשובות שניתנו על ידי המשרד להגנת הסביבה, והסכים עם טענות העותר כי התשובות אינן מלאות ולוקות בכלליות יתר. לפיכך השופט דרש מהמשיב שיתקן את תשובתו תוך מתן מענה קונקרטי לכל מידע שנתבקש. הדרישה כאמור נעשתה במסגרת ההליך השיפוטי ובזמנים שקצב השופט.
בשנייה, החלטה במסגרת פסק דין של השופטת זינגר (עת"מ 51175-06-21), קבעה השופטת כי מרגע שניתן מענה בעתירה שעניינה אי מתן מענה ראשוני על ידי הרשות, העתירה מיצתה עצמה וטענות על תוכן המענה, דורשת עתירה חדשה של העותרת.
כל החלטה, והיגיון בצדה.
מצד אחד, פורמלית, עתירה על אי מתן מענה, מקבלת סעד כאשר אגב ההליך ניתן מענה לבקשה. מנגד, התייחסות פורמלית כזו לעתירות חופש מידע בעייתית בשלושה מישורים – הראשון נוגע להכרעה האם העותר קיבל את הסעד המבוקש על ידו; השני תמריץ שלילי של רשויות; והשלישי ליעילות מערכתית של ניהול הליכי משפט.
וארחיב –
קבלת הסעד – מטרתה של בקשת מידע לפי חוק חופש המידע, ועתירה לפי חוק זה, היא השגת מידע מסוים. ככל שניתן מענה, אך אין בו העברה של המידע המבוקש, בעצם לא ניתן המידע למבקש. בכך המבקש נותר ללא מענה מהותי, ולא ניתן לו סעד במסגרת ההליך השיפוטי. ונזכיר, ככלל, הרשות צריכה להענות בחיוב לבקשות למידע. במקום בו הרשות סבורה כי התקיים אחד מהסייגים הקבועים בחוק – נטל ההוכחה להתקיימות הסייג עליה. מכאן כי גם בהליך של אי מתן מענה לא ניתן להכריע באם העתירה השיגה מטרתה, ללא בחינת המענה עצמו ועמידתו בהוראות החוק.
תמריץ שלילי – במקום בו בתי המשפט יפעלו למצות הליכים בעת מתן מענה ללא קשר לאיכות המענה כפרקטיקה קבועה, הם מייצרים תמריץ שלילי להפרת הוראות החוק על ידי הרשויות. כבר היום נדמה כי רשות יוצאת נשכרת באי מתן מענה, היות ועתירות חופש מידע מהוות רק אחוז נמוך מכלל הבקשות שלא נענות או נענות בשלילה.[1] במקום בו בתי המשפט לא יתנו סעד מהותי למבקש גם לאחר פנייה לערכאות, בתי המשפט מתמרצים רשויות שכבר הוגשה נגדן עתירה לתת תשובות לאקוניות וחלקיות, כי ממילא – ובניגוד להוראות החוק – מענה כזה יטיל נטל נוסף על המבקש ולא על הרשויות.
יעילות מערכתית – במקום בו לעותר ישנן טענות לגופו של מענה, טוב שבית המשפט שכבר נדרש לסוגיה יקבל החלטתו בנושא זה ולא יטריח את כלל המערכת להרבות הליכים כפולים הגוזלים זמן מערכתי ושיפוטי נוסף.
בעידן של דרישה לצמצום בירוקרטיה וציפייה למתן מענה מהיר ומיטבי למבקשי מידע, ראוי ורצוי שתהיינה החלטות רבות יותר המבקשות לבחון מתן מענה גם בהיבט המהותי ולא רק הצורני.
[1] מנתוני היחידה הממשלתית לחופש המידע לשנת 2019 עולה כי הגשת העתירות כנגד הממשלה ביחס לכמות הבקשות שנדחו או נענו באופן חלקי, עומדת על 3.7%. כמות העתירות ביחס לכלל הבקשות שהוגשו באותה שנה, עומד על 1.2%.
התמונה של Robert Anasch מאתר Unsplash
