החלטות אלו מתחברות לתפיסות המשתנות של שוק העבודה. אם בעבר חלומו של עובד היה לקבל משרה במקום ממנו יוכל לפרוש לפנסיה, כיום יש דרישה לשינוי והחלפת תפקידים ומקומות עבודה במהלך הקריירה של אדם.

המוביליות בשוק העבודה בעלת יתרונות רבים, כך גם בתוך השירות הציבורי. בכך אנו יכולים להבין את התמיכה במהלך שהממשלה מקדמת. תנודתיות מטפחת תרבות של צמיחה מקצועית ואישית, ומבטיחה ריענון בין השורות. בכך היא תורמת גם לשיפור התדמית של השירות הציבורי, לסיוע בשימור עובדים, לאתגר ולשכלול היכולות המקצועיות של העובד, למניעת שחיקה, להגברת החדשנות ועוד. לדוגמא, דו"ח של נציבות שירות המדינה משנת 2020 בנושא המוביליות, מצא כי מהשנה הרביעית ואילך ביצועי העובדים נמצאים במגמת ירידה, ככל הנראה בשל תחושת מיצוי או אובדן ענין בתפקיד. 

מכאן כי ישנם יתרונות רבים בקציבת כהונה של משרתי ציבור, בוודאי הנושאים בתפקיד בכיר ומשפיע כגון מערך הייעוץ המשפטי לממשלה. עם זאת, בבואנו ליישם החלטות מסוג זה, יש להבטיח כי המהלך שהממשלה מקדמת יכלול מנגנון ותהליכים המבטיחים שימור כח אדם איכותי. במובן זה האפשרות שניתנה בהחלטת הממשלה ליועצים המשפטיים הפורשים להתמודד על משרות בשירות הציבורי, אינה מספקת. 

בשנה האחרונה "המרכז להעצמת האזרח" בחן, בסיוע אנשי מקצוע, את נושא הקדנציות בשירות המדינה, דבר שהוביל לגיבוש סדרה של המלצות בנושא במסגרת תכנית "מעשה ידנו". הצוות המליץ "להחליף דיסקט", ולהגדיל את היקף המשרות בקדנציות הכולל היום את הסגל הבכיר המוביל בלבד, שהיועצים המשפטיים הם חלק ממנו, אך כיום אינם פועלים במסגרת קדנציה מוגבלת בזמן. המלצת צוות "מעשה ידנו" היא להפוך את כלל השירות למובילי ותזזיתי באמצעות הטמעת תפיסה של קדנציות ורוטציות. כלומר, קציבת זמן השהייה בתפקיד אחד לצד יצירת מנגנון הפועל באופן אקטיבי על מנת לשמר את העובדים הטובים והאיכותיים תוך שילובם בתפקיד נוסף בשירות הציבורי. מנגנון זה אמור למפות מראש את העובדים לקראת פרישה כמו גם את המשרות הקיימות, ולפעול באופן אקטיבי לנסות להתאים משרה לבעל תפקיד. בבסיס ההצעה ההנחה שמעסיק אינו יכול להרשות לעצמו לוותר בקלות על כח אדם איכותי, ועליו לפעול ולהציע לו אופציות על מנת לשמר אותו במערכת – כפי שנעשה בשוק הפרטי.

יודגש כי החשיבות ליצירת מנגנון כאמור עולה גם מבחינת המצב הקיים. אחד החסמים המרכזיים שמנעו את יישומן של החלטות הממשלה להגבלת הקדנציות של הסגל הבכיר המוביל, נבעו מהעדר החלק השני החשוב ליצירת מוביליות מיטבית – יצירת מנגנון מארגן הבוחן באופן שיטתי את מי שמיועדים לפרישה, תוך הבטחת שילובם של מי שהוכיחו עצמם כבעלי יכולות גבוהות ומתאימות להיות משרתי ציבור. כפי שנאמר, החלטת הממשלה שאושרה, לא נתנה מענה לסוגיה זו בכלל, מה שיוביל לאובדן משמעותי במערכת של כח אדם איכותי, מנוסה ומיומן מאד, ומכאן לפגיעה באיכות השירות הציבורי של כולנו.

עבודה בשירות הציבורי הינה פרופסיה הדורשת ידע ומיומנות ייחודיים הרלוונטיים לעובדים בשירות הציבורי. חלקו קשור ביכולות אישיות וחלקו נרכש או משוכלל במהלך השנים. מהטעם האמור טוב שיהיה תהליך מודולרי הבוחן את מי שתפקידם עומד להסתיים, אל מול המשרות המתפנות תוך ניסיון לשמר את העובדים בעלי היכולות הגבוהות ולהיפרד מאלו שהוכיחו יכולות נמוכות יותר או פשוט נשחקו במהלך השנים. במקום בו יש עובד ראוי לשימור, אך שלא נמצא לו תפקיד מתאים, ממליצים אנשי המקצוע במסגרת תכנית "מעשה ידנו" על יצירת מנגנוני התקשרות שאינם קיימים  כיום כגון העסקת העובד לתקופת זמן כפרויקטור לתחום מסוים או כיועץ למנהלים מתחילים (וזאת כחלופה לשירותים חיצוניים יקרים ששירות המדינה רוכש).

לתפיסתנו, מהלך של יצירת קדנציות בשירות המדינה הוא חיוני והכרחי לא רק בקרב היועצים המשפטיים, אלא בכלל השירות הציבורי. אך כל החלטה שפועלת לקדם משטר כאמור, חייבת להיות מלווה במנגנון המאפשר תנועת ספירלה פנימית המוצאת מקום מתאים לעובדים הראויים לכך, ומוציאה מהמערכת את מי שאינו מתאים. רק תפיסה שלמה שכזו תייצר תזזיתיות חיובית ומיטיבה המעודדת ומדרבנת עובדים לשפר ולהוכיח את יכולותיהם המקצועיות, באופן שיהפוך את שירות המדינה למקצועי ואיכותי יותר לתועלת כולנו.

^{Image by Gerd Altmann from Pixabay}

The post קדנציות ורוטציות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post קדנציות ורוטציות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

הכוונה איננה להעביר את ההודעות בקבוצת היישוב הרגילה – הערוץ הרגיל לתקשורת בין התושבים. בקבוצה זו, מתקבצים הודעות רבות ומגוונות, מאובדן הכלב, שעות פתיחת המכולת, בעלי מלאכה מומלצים, ובעת האחרונה גם הודעות רבות על מיזמי התנדבות, כמו גם חששות ושאלות שצפים בעת הזו.
לעת הזו, נדרש ערוץ קבוע, שקט, בו מועברות הודעות סדורות בשגרת החירום החדשה (ובשאיפה שלא נזדקק לה – בעתות חירום שחרגו מהשגרה).

ואת התובנה הפשוטה הזו, נראה שלא ממש הפנימו סביב שולחן הממשלה.
הצורך בדובר אזרחי, נוסף על זה הצבאי, שמעביר באופן סדור את המידע הרלוונטי לציבור, אחת לזמן מה, ולא נשען על ערוצי העברת המידע הרגילים בהם פועלת הממשלה.

זה יכול להיות בפנייה ישירה לציבור (כמו דובר צה"ל), וזה יכול להיות בערוצים אחרים, כמו ערוץ טלגרם ייעודי או בכל דרך יצירתית אחרת. בעדיפות, העברת הודעות לפי איזורים גיאוגרפיים / נושאיים.
ואדגיש, חלוקה לפי משרדים היא לא חלוקה נושאית. האזרח הממוצע לא באמת מבין את ההבדל בין השירותים שניתנים בין המשרדים, בטח לא לאחר שהמציאו משרדים חדשים, ריסקו משרדים ותיקים והעבירו הלוך ושוב יחידות ונושאי טיפול.

הצורך בהנגשת המידע בצורה מרוכזת משיגה כמה מטרות –

הראשונה שבהם, כמובן, היא העברת המידע עצמו.
חשיבות ההבנה שאני כאזרחית אוכל לקבל מידע סדור על מגוון שאלות ונושאים שרלוונטיים לחיי היום יום – שינויים בקצבאות ביטוח לאומי, הסדרי מערכת החינוך, שינוי התנאים לקבלת דמי אבטלה ועוד. פיספסתי את ההודעה היומית? לא נרשמתי לערוץ הרלוונטי? ייבנה גם מיני סייט ייעודי שירכז את המידע הרלוונטי.

השניה היא לשדר לציבור שיש מי שעובד בשבילו.
שנוסף על היבטי הבטחון, יש מי שדואג לו במישור האזרחי, חושב עליו ומוצא פתרונות לסוגיות המרכזיות כמכלול שלם. חשוב שיראו גם את פניהם של מי שלוקח אחריות לפעול למעננו, לסנכרן ולתווך בין הזרועות הרבות (מדי) של השירות הציבורי.

השלישי הוא שיקום האמון והבטחון במערכות המדינה.
לא סוד הוא כי לאחר ה-7 באוקטובר, אנו מצויים במשבר עמוק מול המוסדות האזרחיים (והבטחוניים – אבל זו סאגה אחרת שלא אתייחס אליה).

הנגשת מידע סדור, אמין ומובנה, ייצר לאורך זמן שיקום של ההבנה שיש לנו על מי לסמוך (למעט, כמובן, אם לא יהיה במידע מענה ופתרון לבעיות האקוטיות). שילוב של מאמץ לתת מענה אזרחי (ככל שקיים כמובן), לצד שיקוף של העשייה, התוצאות והפתרונות שהושגו, כמו גם פריסת התכנון והעשייה שבתהליך, תוכל לסייע בשיקום איטי במוסדות המדינה.

ידע הוא כוח.

וכדי להעניק לנו, האזרחים, עוד כוח ומזור בתקופה קשה ומבלבלת זו, הגיע הזמן שהממשלה תדבר בקול אחד, לנו האזרחים.

שתציג את העשייה, את האכפתיות – כמו גם את הפערים, שהיא מקדמת לעת הזו.

אם הנגשת המידע תהיה מקצועית, כנה, חפה מסיסמאות פוליטיות – יש בה כדי לסייע להבנת פעילות הממשלה, כמו גם לשיקום האמון בה.

אם לא, נמשיך להתפרק לקנטונים קטנים יותר ויותר, השמים יהבם ומבטחם בצוותי הצח"י המקומיים ובמגזר השלישי.

^{Photo by Oleg Laptev on Unsplash}

The post דרוש: דובר אזרחי first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post דרוש: דובר אזרחי appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

בחוק חופש המידע יש סעיף חריג וייחודי המאפשר לבית המשפט לקבוע שעל הרשות למסור מידע, גם במקום בו התקיים אחד הסייגים והרשות פעלה בסבירות אם העניין הציבורי בגילוי המידע עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה.

מה זה אומר במילים פשוטות?

שהסעיף מקנה לבית המשפט סמכות ראשונית להחליט מחדש בסוגיה, במקום הרשות המבצעת, אפילו עם הרשות פעלה כדין.

חריג, לא?

אז אגב המתח בין הרשות השופטת למבצעת והצעות החקיקה לביטול עילת הסבירות וצמצום הביקורת השיפוטית עד כמעט בכלל, חשבתי שמעניין להציג את הנתונים ביחס למספר הפעמים בהם בתי המשפט עשו בפועל שימוש בסמכות שהוקנתה להם בחוק.

כשבוחנים את פסקי הדין שעסקו בעתירות חופש מידע – מעל 100 ערעורים של בית המשפט העליון, ומעל 1000 פסקי דין של בתי משפט המנהליים (המחוזיים) – מגלים עד כמה השופטים נזהרים ומעדיפים להישאר עם סמכותם לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית, במקום להיכנס בנעליה.

פסיקות בבית המשפט העליון

בבית המשפט העליון יש רק שלושה פסקי דין שהנמקת הרוב הכניסה את השופטים בנעלי הרשות. באופן לא מפתיע, שלושתם נכתבו על ידי מי שהיו בעבר ראשי המערכת: השופטת ארבל שהיתה פרקליטת המדינה והשופט מזוז שהיה היועץ המשפטי לממשלה.

שני פסקי הדין של השופטת ארבל – בנושא רשות המיסים שעסק בפרסום הסדרי הכופר ובנושא רשות החברות הממשלתיות שעסק בפרסום מידע אודות מי שנפסל לשמש כדירקטוריון בחברה ממשלתית (שניהם ערעורים של התנועה לחופש המידע) – חריגים בהיבט נוסף.

בדרך כלל פסיקה מכריעה ביחס למחלוקת העבר שהונחה בפניה, גם אם יש לה השלכות לעתיד. עם זאת, בשני מקרים אלו, החליטה השופטת שלא להורות על פרסם מידע עבר, אלא לשנות את המצב מכאן ולהבא. כלומר, לתת את האפשרות לרשות להתארגן על מנת ליידע את מי שחותם על הסדר כופר או מגיש מועמדות לדירקטור של חברה ממשלתית, כי מידע אודותיו עשוי להתפרסם מכח חוק חופש המידע.

פסק הדין בעייתי בעיניי מבחינת ההשלכות שלו, ולא בגלל שהשופט מזוז נכנס בנעליה של הרשות, הוא פסק הדין בעניין דרוקר שעסק בחשיפת פירוט השיחות בין נתניהו למו"ל של "ישראל היום" (אדלסון) ולמי שהיה העורך באותה עת (רגב). פסק הדין בעייתי בעיניי, כי כבדרך אגב – כלומר לא בחלק המרכזי של פסק הדין ההופך גם להלכה – הוא קבע כי רשות ציבורית אינה יכולה לדון כלל בבקשות למידע שיש בהם מידע הפוגע בפרטיות.

אבל זה לפוסט אחר.

פועל יוצא של ההחלטה של השופט מזוז לעניינינו היא שבמקום בו יש בקשה לקבלת מידע הכוללת מידע "אישי" – וזה יכול להיות מידע על נסיעות של עובד ציבור או מידע על הטלת עיצום כספי על חקלאי בשל חריגה מהוראות בנוגע למינוני הדברה – היחידים שיוכלו לפרסם את המידע הם בתי המשפט. לפיכך, נדרש השופט מזוז, לשיטתו, להשתמש בסעיף 17(ד). כי התוצאה שבו עצם קיומו של מידע פרטי לא ייחשף כלל גם אם יש בו חשיבות ציבורית לא היה הגיוני מבחינתו.

פסיקות בבית המשפט המחוזי

אם חשבתם שההחלטה בעניין דרוקר תוביל לשימש גובר בסעיף 17(ד) על ידי בית המשפט המחוזי – טעות בידכם.

בבית המשפט המחוזי יש לנו רק שני פסקי דין בעניין המסתמכים על סעיף 17(ד) בהכרעתם – אחד של השופטת גונן אגמון בעניין חשיפת הטבות מס שנתנו לחברות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון אשר נהפך בבית המשפט העליון. השני ניתן בעניין קופת חולים כללית שהתחייבה למסור את הסכומים (כסכום כולל) שהועברו לחברה מסוימת במסגרת שירותי בריאות נוספים. כמו כן, יש לנו שני פסקי דין נוספים הנשענים גם על סעיף זה, אך לא כסמכות בלעדית אלא כצידוק נוסף (פסקי הדין בעניין בן כספית ובעניין נרי רמתי, עליו הוגש ערעור בית המשפט העליון).

* * *

נדמה כי הזהירות המופלגת בה נוהגים בתי המשפט, על אף סמכות מפורשת וחריגה להיכנס בנעלי הרשות, מעידה על אופייה של מערכת המשפט ככלל.

בניגוד אולי למה שמתואר לנו, מערכת המשפט היא "ממסדית" עד מאוד, ונוטה לגבות את מעשי הרשות יותר ממה שמצטייר וממה שאקטיביסטים משני צדדי המפה היו מייחלים לו.

איני חושבת שזה מקרי שבקרב שופטי העליון רק מי שהיה בעבר חלק מהמערכת הרגיש "נוח" מספיק להיכנס בנעליה – וגם זה יש להודות בזהירות מופלגת ובשלושה מקרים בלבד.

ברור שכמשפטנים כאשר אנו מעצבים הסדר, אנו לוקחים לתשומת הלב גם תרחישים קיצונים. אבל נדמה לי כי בבואנו "לתקן" מערכת, רצוי שנלמד קודם כל כיצד היא פועלת, מה הם כשליה וכיצד ניתן לתקנם.

ואבהיר, אני חושבת שהשאלה ביחס לפסיקות בג"צ בסוגיות עקרוניות הוא דיון נפרד שיש לנהל. כשלעצמי הייתי הולכת לכיוונים אחרים של הסדר דליברטיבי יותר בסוגיות עקרונות – אבל גם זה מקומו בפוסט אחר.

מכל מקום, כאשר אנו עוסקים בשאלת צמצום התערבות בתי המשפט בתחום המנהלי הבה נראה עד כמה בתי המשפט באמת נוהגים בחוסר זהירות אל מול הרשות המנהלית ועד כמה הם באמת ממהרים להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול דעתם.

לפחות לפי הפסיקה בחוק חופש המידע, עולה שהם כלל לא ששים לכך.

_{Photo by Anne Nygård on Unsplash}

The post שופט בנעלי הרשות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שופט בנעלי הרשות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

מה זה אומר?

לא ממש ברור. הסכם השותפות טרם פורסם.

המדינות השותפות, נוסף על ישראל, הן הפיליפינים, טאיוואן, סרי-לנקה, אינדונזיה והאיים המלדיביים. מכיוון שאלו לא מדינות שאני ממהרת לחפש עליהן מידע בביצוע משפט משווה בתחום חופש המידע, החלטתי לבדוק מה סוד הקסם בהן שבזכותן נחתמה השותפות.

את ההסדר בסרי לנקה, הצגתי בפוסט הקודם בנושא. הפעם יצאתי לקרוא על האיים המלדיביים. עיקרי הדברים למי שנותר סקרן או מבולבל כמוני.

אז הבה נכיר את השותפה הנוספת של ישראל.

קצת על האיים המלדיביים

מדינת האיים המלדיביים (או רפובליקת המלדיביים), פזורה על פני למעלה מ-1000 איים. ברפובליקה כ-580,000 תושבים והיא אחת המדינות הצפופות בעולם. באיים המלדיביים רק מוסלמים זכאים לאזרחות, ועל פי אתר משרד החוץ, אין למדינת ישראל קשרים דיפלומטיים עם הרפובליקה.

במשך שנים עיקר הכלכלה התבסס על דייג, אולם כיום הענף המרכזי ברפובליקה היא תיירות – עובדה שהובילה למשבר כלכלי בעקבות הקורונה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, רפובליקת המלדיביים נמצאת במקום ה-85 מתוך 180 מדינות, עם 40 נקודות מתוך 100. 90% מהציבור ברפובליקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-2% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

באים המלדיביים הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2008 (סעיף 29 לחוקה), ומשנת 2014 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, הרפובליקה נמצאת במקום גבוה – היא מדורגת כמדינה ה-22 מתוך 136 מדינות, עם 112 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

באיים המלדיביים יש להשיב לבקשה בתוך 21 ימים קלנדריים ובמקום בו הבקשה נוגעת לחירותו של אדם – תוך 48 שעות (שזה הסדר מעניין מאוד). ניתן להאריך את זמן המענה ב-14 יום נוספים.

בהסדר החוקי ישנו מנגנון של ועדת ערר פנימית בתוך הרשות הציבורית, וזאת נוסף על אפשרות פנייה לנציבות חופש המידע.

במדינה ישנה רק אגרת הפקה ומשלוח, האמורה להיות שוות ערך לעלות בפועל שנדרשה מהרשות.

נציבות חופש המידע

באיים המלדיביים קיימת נציבות חופש מידע המונה כיום 20 עובדים. באופן יחסי לגודל האוכלוסיה, זה שווה ערך לו היו ליחידה הממשלתית לחופש המידע 327 עובדים (!!).

הנציבות מפרסמת את גובה משכורות עובדיה, באופן שמי.

נציב חופש המידע נבחר על ידי הנשיא מתוך רשימה של שלושה אנשים המוגשת על ידו לפרלמנט. הנציב חייב להית מעל גיל 35, ואסור שיהיה לו רקע פוליטי (חבר מפלגה או שנשא בעבר משרה פוליטית). הכהונה היא למשך 5 שנים, וניתן להאריך אותה פעם אחת. ניתן להעביר נציב מתפקידו אם פעל שלא כדין, וזאת על ידי ועד בפרלמנט. המכהן כיום הוא הנציב השלישי.

לנציבות חופש מידע סמכויות להורות על פרסום מידע, מקום שבו הרשות סירבה והוגש ערעור על החלטת.

בנוסף לנציבות סמכות חריגה הקובעת שהיא יכולה להטיל קנס אישי על ממונה חופש מידע, בסכום העומד על 5000 רופיה מלדיבית (כ-1200 ₪) (סעיף 61((a (9) לחוק). מעיון בגובה השכר של עובד בנציבות עצמה, זה שווה ערך של קרוב למשכורת חודשית למרבית העובדים.

כל הדוחות של הנציבות מפורסמים ב-PDF בשפה המקומית, כך שאין לי ידיעה ביחס להיקף בקשות חופש המידע במדינה, והיקף התלונות והערעורים בהן הנציבות מטפלת.

מצב חופש המידע בפועל

לא מצאתי מידע עשיר על מצב הזכות למידע בפועל בשפה הנגישה לי, למעט שני עניינים –

הראשון, נוגע לדו"ח של שקיפות בינ"ל מ-2018. הדו"ח מציין כי מלכתחילה לא ניתנה אפשרות להגשת בקשות באופן אנונימי או על ידי מי שאינו אזרח האיים המלדיביים, וזאת למרות שהחוק אינו דורש אזרחות כתנאי להגשת בקשה. הדבר תוקן באופן חלקי בעקבות פנייה של שקיפות בינ"ל. בנוסף הדו"ח מעיר על העמימות של החריגים לחוק (נקודה המוזכרת גם בדו"ח של ה-RTI-rating), דבר המאפשר פרשנות רחבה של תכולת החריג.

כותבי הדו"ח מעידים כי הגישו לא מעט בקשות שנדחו תוך שימוש בעילות דחיה שאין רלוונטיות, ופנייה לועדות הערר הפנימיות ברשויות, כמו גם ערעור לנציבות – לא הועילו.

הנושא השני, נוגע להצעת חוק ממשלתית המבקשת לאפשר הסרת חיסיון עיתונאי על ידי בתי המשפט. ההצעה זכתה לביקורת מצד ארגוני זכויות, ולפי אתר הנציבות, אף היא נדרשה לדון עם עיתונאים, אם כי לא ברור אם על נושא זה או על נושאים אחרים.

לסיכום

לו ישראל מבקשת ללמוד מהאיים המלדיביים, הייתי בעיקר שואלת את עצמי ביחס להוראות הייחודיות והמעניינות שיש בחקיקה שלה –

• האם נעשה שימוש בהטלת קנסות אישיים על ממוני חופש מידע והאם זה מייצר מחויבות גדולה יותר לחוק.
• עד כמה נעשה שימוש בלוחות הזמנים הקצרים במצבי חירום, וכיצד ניתן לאכוף אותם.
• בהנתן היקף כח האדם הרחב, מעניין להבין את חלקת העבודה והאם הישגי הנציבות גדולים יותר בזכות המשאבים הנדיבים (יחסית) הניתנים לה.

זה לפחות כשיח ראשוני.

בפוסט הבא – טאיוואן.

^{Photo by Rayyu Maldives on Unsplash}

The post חופש המידע במלדיביים first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חופש המידע במלדיביים appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

שותפות לה הפיליפינים, טייוואן, סרי לנקה, איי המלדיביים ואינדונזיה.

מכיוון שאלו מדינות שלא יצא לי בעבר לנבור במשטר חופש המידע בהן, סיקרן אותי מה מחבר בין ישראל לאותן מדינות השוכנות במזרח ובדרום אסיה.

מעלה כאן בחמישה פוסטים סקירה קצרה על כל מדינה. שנדע מי הן השותפות לנו ליוזמה זו.

קצת על סרי לנקה

סרי לנקה שוכנת מדרום מזרח להודו, ויש בה מעל ל-21 מיליון איש.

המדינה סבלה לאורך שנים ממלחמות אזרחים, וממשברים כלכליים חמורים.

בשנת 2019 בוצעו ארבעה פיגועים קשים נגד מוקדים נוצריים, שהובילו לשימוש בחקיקה נגד טרור במדינה.

גם עתה נמצאת המדינה במשבר כלכלי חמור, אשר הוביל לגל מחאה רחב היקף, ולנקיטת צעדים מחמירים של הממשל כגון ביצוע סגר למשך 36 שעות וניתוק התושבים מהרשתות החברתיות המרכזיות למשך 15 שעות.

במהלך השנה האחרונה התפטרו שרי הממשלה, ובהמשך ללחץ הציבורי גם הנשיא וראש הממשלה.

במדד השחיתות העולמית שמפרסם ארגון שקיפות בינ"ל, סרי לנקה נמצאת במקום ה-102 מתוך 180 מדינות, עם 37 נקודות מתוך 100. 79% מהציבור בסרי לנקה סבור שיש שחיתות במדינה, ו-16% דיווחו ששילמו שוחד ב-12 החודשים האחרונים להכנת הדו"ח.

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-39, עם 59 נקודות מתוך 100. אין נתונים מהדו"ח האחרון על תפיסת השחיתות בישראל.

הזכות למידע

בסרי לנקה הזכות למידע מעוגנת כזכות חוקתית מאז שנת 2015, ומשנת 2016 מעוגנת בחוק.

באתר RTI-rating של מכון מחקר קנדי הבוחן את לשון החוקים בעולם בנושא חופש המידע והתאמתם לסטנדרטים בינלאומיים, סרי לנקה נמצאת במקום הרביעי והמכובד עם 131 נקודות (מתוך 150).

לשם השוואה, ישראל נמצאת במקום ה-76 עם 80 נקודות.

בסרי לנקה יש להשיב לבקשה בתוך 14 יום, הניתנות להארכה.

אין במדינה אגרות בקשה או טיפול, אלא רק אגרות הפקה לתשלום עלויות (וגם אז 4 עמודים מודפסים ראשוני – חינם).

ככלל, הרשות צריכה להעביר את המידע למבקש בתצורה שהוא מבקש, אלא אם אין לו יכולת לעשות זאת.

נציבות חופש המידע

בסרי לנקה יש נציבות עצמאית, המונה 17 עובדים מתוך 21 שהוקצו לנושא (נכון לשנת 2019, השנה לגביה פורסם הדוח האחרון של הנציבות)

היקף הבקשות השנתי לא ידוע. על אף חובה של הרשויות להגיש דוח שנתי לנציבות בכל שנה, נכון לשנת 2018, פחות מ-14% מתוך כ-1579 רשויות (לנציבות אין מספר מדויק של רשויות הכפופות לחוק) הגישו את הדוחות. וגם דיווח זה היה בחסר גדול – כ-75% מתוך הדוחות שהוגשו, היו חסרים במידע.

לנציבות יש סמכות לדון בערעורים על החלטת הרשויות, כמו גם לבצע בדיקות עצמאיות העלולות להוביל להמלצה על ניהול הליכים מינהליים או פליליים. בשנת 2019 ביצעה הנציבות 57 בדיקות מסוג זה, מתוכם נמצא כי 6 מתאימים להעמדה לדין (במועד הגשת הדוח, לא נסתיימה הבדיקה ביחס לכלל התיקים).

מאז הקמתה דנה הנציבות ב-2119 ערעורים, וקיבלה החלטות ביחס לכ-70 אחוז מהן. רק על ארבע מהחלטותיה הוגש ערעור לבית המשפט. על פי הודעה לעיתונות של הנציבות מלפני שנה, בשנותיה הראשונות כ-84% מהערעורים נמצאו מוצדקים.

מצב חופש המידע בפועל

על אף התיאור התיאורטי המעודד בחלקו, ישנם דיווחים על הפרות קשות אשר החמירו החל משנת 2019 הקשורים גם לחופש המידע של הציבור ולחופש הביטוי, כמו גם להפרות של זכויות אדם נוספות.

באפריל האחרון נציבות זכויות של האו"ם הזהירה מפני התדרדרות הפגיעה בזכויות אדם שמקורה בערעור היציבות השלטונית במדינה בעקבות המשבר הכלכלי חמור שתקופת הקורונה תרמה לו.

מאז 2019, ננקטה יד קשה נגד מפגינים, פעילי זכויות אדם, ועו"ד הפועלים לממש את זכויותים, והשלטון גם ניתק את הגישה לרשתות החברתיות למשך 15 שעות במהלך גל הפגנות נגדו (על פי הדיווח של האו"ם, לא בפעם הראשונה).

גם עיתונאים נעצרו, נחקרו ועונו ביחס לפרסומים שיש בהם ביקורת על השלטון.

גם ביחס ליישום חופש המידע עצמו, דו"ח של שקיפות בינ"ל בסרי לנקה משנת 2019 מעיד על חוסר הכרות עם החוק של פקידי ממשל כמו גם של הציבור, והעדר יישום הן ברמת הפרסום הייזום והן ברמת מתן המענה לציבור (אם כי מדובר על שנתיים מאז כניסת החוק לתוקף – אז הייתי קוראת את הדו"ח בהקשר זה).

לסיכום

לו הייתי בוחרת מה ללמוד משותפתה החדשה של ישראל, הייתי מבקשת ללמוד מהבסיס החוקתי והחוקי של המדינה, לפחות ברמה התיאורטית. במצב הנתון הייתי שואלת על מהפרקטיקה והאתגרים של שימור שקיפות (אם בכלל) במדינה המצויה בחוסר יציבות שלטונית וכלכלית קיצונית, הנוקטת בצעדים חריגים גם ביחס לחופש הביטוי במונחו הרחב.

_{Image by Greg Montani from Pixabay}

The post חופש המידע בסרי לנקה first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חופש המידע בסרי לנקה appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

רק מספר שבועות עברו ונדמה שהעקוב הפך למישור. אני עדיין בדעה כי התייחסות לטענות עצמן מבלי לבחון את הרקע והסובב של שימוש המשטרה בטכנולוגיות לביצוע האזנות סתר, לוקה בחסר.  על מנת להפיק את המיטב מאירוע זה, שטרם נסתיים, חובה להתייחס למספר ספיחים של פרשה זו, עליהם אני כותבת טיפין טיפין.

בחלק הראשון עסקתי בהתמשכות הליכי חקיקה ממשלתיים, בשני – בתהליכי אימוץ טכנולוגיות חדשות בממשלה, ובשלישי – במסר הסמוי המועבר אגב (אי) אכיפת הוראות חוק האזנת סתר והכשרה בדיעבד של ראיות.

ספיח רביעי ואחרון מבחינתי נוגע למובן מאליו – שקיפות.

*   *   *

לשקיפות שלטונית מספר הצדקות, ביניהם פיקוח על הרשות המנהלית, ושיפור עבודתה. ככל שהרשות הרלוונטית היא בעלת כח וסמכויות רבות ונרחבות יותר, הצורך בשקיפות איכותית עולה.

שקיפות אינה מוחלטת כמובן. שקיפות נסוגה בפני ערכים ובהם בטחון המדינה ובטחון הציבור. כלומר, גם אם ככלל אני זכאית ללמוד ולהכיר את דרכי פעולתה של הרשות, היא רשאית לסרב לי. לדוגמא אם אבקש לברר כנגד מי מתנהלות חקירות סמויות, המידע לא יימסר לי. יש לנו אינטרס שלרשות אוכפת החוק, ובראשה למשטרה, תהיה היכולת לאכוף את החוק במיומנות לטובת כולנו.

ועדיין, גם אם לא נדע כנגד מי מתנהלת בזמן אמת חקירה סמויה, יש חשיבות ללמוד על חקירות סמויות ככלל. מעניין וחשוב להבין, לדוגמא, כמה חקירות כאלו מתנהלות במקביל, מה הזמן הממוצע שהן אורכות, מה אחוז החקירות שמבשילות לחקירה גלויה ולכתבי אישום וכד'.

*   *   *

גם בחוק האזנת סתר, שנחקק בשנת 1979, יש דרישה לשקיפות מסוימת.

סעיף 6(ז) לחוק האזנת סתר, קובע כי שר המשטרה (כך לשון החוק) יעביר אחת לשנה דין וחשבון לוועדת החוקה חוק ומשפט בכנסת. נדרש כי השר ידווח על מספר הבקשות שהוגשו, ההיתרים שניתנו, מספר האנשים וכמות המכשירים אשר האזנה הותרה בהם.^[1]

סעיף זה לא היה קיים בשנת 1979. בחוק המקורי, סעיף 6(ה) קבע כי המפכ"ל יגיש דיווח לשר המשטרה אחת לחודש על ההיתרים להאזנת סתר, והדוחות יועברו אחת לשלושה חודשים לשר המשפטים. דברי ההסבר אינם מפרטים את הצורך.

כלומר, הדיווח המקורי היה כלפי הדרג הפוליטי בממשלה בלבד, וללא תהודה לציבור.

בשנת 1994 הגישה הממשלה הצעת חוק לתיקון הראשון לחוק. מדובר בתיקון מקיף. בין היתר הציעה הממשלה לשנות את הדיווח כך שהמפכ"ל יידרש להעביר דו"ח חודשי ליועץ המשפטי לממשלה (במקום לשר המשטרה), וכי שר המשטרה יפרסם אחת לשנה ברשומות מידע על היקף ההיתרים שניתנו תוך התייחסות למספר האנשים והקווים לגביהם ניתנו היתרים אלו. בדברי ההסבר נכתב: "מוצע לחייב פרסום שנתי של מספר האזנות הסתר שנעשו למטרת מניעת עבירות וגילוי עבריינים. התפיסה היא כי זהו חלק מחופש המידע הראוי במדינה דמוקרטית ויש לאפשר לאזרחים לקבל את התמונה הכוללת של היקף האזנות הסתר הנעשות במדינה."

הכנסת שינתה את הנוסח המוצע וקבעה את הנוסח הקיים כיום המחייב את מתן הדיווח לוועדת החוקה, חוק ומשפט, תוך הוספת הנתון של מספר הבקשות שהוגשו בנוסף להיתרים שניתנו. הרציונל לשינוי, כפי שמשתקף מדיוני ועדת חוקה על התיקון המוצע, מקורו בצורך שהדיווח יקבל תהודה ציבורית גדולה יותר. יצוין כי בדיון הראשון בוועדה חה"כ דאז דדי צוקר, יו"ר הוועדה, ביקש לבחון הרחבה של תוכן הדיווח גם על אופי וסוג העבירות לגביהם מתבקשת האזנה, אולם המוצע לא נכנס לנוסח החוק.

מדברי ההסבר, כמו גם מהשיח שהתקיים בוועדת החוקה, עלה הצורך להגביר את השקיפות והבקרה בתחום האזנות הסתר של המשטרה, כמו גם של רשויות הבטחון, אם כי איני מרחיבה כעת בנושא זה.

*   *   *

הדרישה לשקיפות, כמו גם היכולת המשתפרת לאיסוף ועיבוד מידע בזכות הקדמה הטכנולוגית, צריכים להוביל אותנו לשקיפות גדולה יותר גם בנושא זה. טוב תעשה משטרת ישראל אם תקח על עצמה להרחיב את היקף השקיפות בתחום האזנות הסתר בשני היבטים.

הראשון, פרסום יזום שנתי על ידי המשטרה, גם ללא דרישה מהכנסת. לצערנו היינו עדים לתקופה של כשלוש שנים ללא כנסת מתפקדת באופן רציף. בימים אלו היציבות הפוליטית מתערערת שנית. טוב תעשה משטרת ישראל אם תפעל לקדם דיווח רציף ויזום שלה, לכל הפחות אחת לשנה, ביחס להיקף האזנות הסתר. במקום שיש ועדה, תציג דו"ח זה בוועדה טרם פרסומו. בימים שאינם כשגרה, תפעל לפרסום יזום של הדו"ח על ידה.

השני, תוכן הדיווח. הדיווח שנקבע בחקיקה דל ולא מספק ביחס ליכולת לבצע בקרה אמיתית על שימוש בכלי האזנות הסתר. טוב תעשה המשטרה אם תוסיף לדיווח, גם ללא חובה בחקיקה, נתונים נוספים כגון סוג העבירות לגביהן מתבקשים הצווים, אחוז התיקים המבשילים לכדי כתב אישום, משך הזמן בה מתבצעות בפועל האזנות וכד'. זהו אינטרס בראש ובראשונה של המשטרה במטרה לטייב את אופן פעולתה בתחום, ולהגביר את אמון הציבור בפעילותה זו.

*   *   *

בזה סיימתי את ארבעת התובנות המרכזיות שלי מהדיון שהתעורר אגב הטענה לשימוש ברוגלות על ידי משטרת ישראל. מלכתחילה הייתי סבורה כי טוב היה אם וועדה חיצונית תבחן את ההיבטים ההיקפיים של פרשה זו. אולם, באין ועדה כאמור, אקווה כי ועדת מררי תעסוק גם בראייה רוחבית ומערכתית של הסוגייה ולא רק בשאלה: "היה או לא היה".

^{התמונה מאת  okeykat מהאתר  Unsplash}

[1] _{הדיווח האמור נוסף לדיווח החודשי שמוגש ליועץ המשפטי לממשלה (סעיף 6(ו) לחוק), ולדיווחים של ראש הממשלה ושר הבטחון על היתרים שהעניקו לרשות בטחון לבצע האזנה – אחת לשלושה חודשים ליועץ המשפטי לממשלה, ואחת לשנה לוועדה משותפת בכנסת, המקבלת את הדיווח בדלתיים סגורות (סעיפים 4(ד)-(ה) לחוק, בהתאמה).}

The post מספיחי פרשת NSO – חלק IV וסיכום first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post מספיחי פרשת NSO – חלק IV וסיכום appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

הנתונים נאספו ממערכת נט-המשפט (ללא היתר עיון), ועלולים להיות חסרים מכיוון שישנן החלטות המתפרסמות בפרוטוקול, ועל כן אינן מפורסמות לציבור.

בסיס הנתונים המהימן הקודם שיש בידי, אליו אני משווה את הנתונים של השנה הנוכחית, הן החלטות שנתקבלו בין חודש יולי 2019 לחודש יוני 2020, ונותחו על ידי בעבר, בסיוע של גיא זומר מפרויקט תולעת המשפט. 

ההליכים וההחלטות

בשנת 2021 נסגרו 406 תיקים בעתירות שעניינם חוק חופש המידע.

מבחינת התוצאה, לפחות 80% מההחלטות נתקבלו לטובת העותרים.

מתוך כלל ההחלטות, רק ב-74 החלטות (המהוות 18.7%) ניתנה החלטה מנומקת שאינה לאקונית.

יש בידי מידע חלקי אודות התקיימות דיון בהליך המשפטי, והאם ההליך מסתיים בהסכמה.

מהנתונים עולה כי במרבית ההליכים ההחלטה מתקבלת ללא דיון (כ-57%) ורק במיעוטם התקיים דיון (כ-6%). החלטות רבות מתקבלות בהסכמה על ידי הצדדים (לפחות 46.3%). נתונים אלו משקפים את מה שמוכר לרבים העוסקים בתחום, שעיקר העיסוק בתחום עתירות חופש מידע הוא אי מתן מענה על ידי הרשויות.

בעתירות אלו, לצערנו, בתי המשפט נוהגים למחוק את העתירה, לעתים רק על סמך התחייבות של המשיבה להעביר תשובה – וזאת מבלי לבחון את העברת התשובה המובטחת, ואת עמידת המענה בהוראות החוק כנדרש. אני סבורה כי לו בתי המשפט היו נוהגים אחרת, כמו גם פוסקים הוצאות ראויות, הרשויות הציבוריות היו יותר מורתעות מאי קיום הוראות חוק חופש המידע.

כלל ההוצאות שנפסקו כנגד הרשויות הציבוריות עומד על קרוב למיליון ₪ (990,948 ₪), וההוצאות שהוטלו כנגד עותרים עומד על 100,500 ₪. יצויין כי כיום בזכות פרסומן של החלטות בפתקית, יש מידע אודות פסיקת ההוצאות בקרוב ל-90% מההחלטות, בעוד באיסוף המידע הקודם היו נתונים רק אודות 71.5% מההחלטות.

הרכב העותרים והמשיבים

היקף העתירות שנסתיימו ב-2021 שעמותה היתה העותרת הראשונה בהן, הוא הגדול ביותר (כ-72%). חלקן של העמותות גדול רק במעט מאשר בהשוואה הקודמת שנערכה (אז העמותות היו כ-70%).

היקף העתירות המוגשות על ידי אדם פרטי ירד מכ-25% מכלל העתירות בהשוואה קודמת, לכ-18% בשנת 2021.

בניגוד לתדמית לשימוש מרובה של התקשורת בעתירות חופש מידע, רק החלטה אחת התקבלה בה העותר הראשון היה עיתונאי. עם זאת, יש לתת את הדעת כי לעתים ישנו שיתוף פעולה בין עמותות לכלי תקשורת, ואז העמותות יופיעו לא פעם כעותר ראשון (לדוגמא, בעתירה להשגת הפרוטוקולים של הממשלה בתקופת הקורונה – שם מספר גופי תקשורת ועיתונאים התאחדו, אולם העותרת הראשונה היא התנועה לחופש המידע).

ישנם מספר עותרים חוזרים, שקיבלו יותר מחמש החלטות בעתירות חופש מידע השנה. סך העותרים החוזרים אחראיים על כ-65% מכלל העתירות, כאשר עמותת עורכי דין לקידום מנהל תקין אחראית לכ-48% מההחלטות.

מרבית ההחלטות שנתקבלו בשנת 2021, הן כנגד רשויות מקומיות (58.4%) וכנגד הממשלה (34.2%). נתון זה שונה רק במעט מהנתונים שנאספו בעבר בהן כנגד רשויות מקומיות נתקבלו 61.6% מההחלטות, וכנגד הממשלה 31.9%.

להלן המשיבים החוזרים בעניינם ניתנו יותר מחמש החלטות בשנת 2021 –

סך המשיבים החוזרים מהווים שליש מהמשיבים, כך שנראה שההתפלגות בין זהות המשיבים גבוהה יותר מאשר ההתפלגות האמורה בזהות העותרים.

משך זמן העתירה

נראה כי ביחס להשוואה הקודמת, יש התארכות קלה במשך זמן קיום ההליכים עד לקבלת החלטה –

לסיכום

נדמה כי דפוסי החלטות חופש מידע לא השתנו באופן משמעותי. ניתן לראות מגמה קלה של עלייה בממוצע ההוצאות שנפסקו, וכן עלייה קלה במשך הזמן עד למתן החלטה בעתירת חופש מידע. נתונים אלו אינם מובהקים מספיק להציג שינוי משמעותי.

נדמה לי כי כל עוד בתי המשפט לא יפעלו להרתיע באופן משמעותי יותר את הרשויות מאי מתן מענה לבקשות חופש מידע, נמשיך לראות ריבוי עתירות, ללא הכרעות שיפוטיות מהותיות, המעמיסות על המבקשים ועל מערכת בתי המשפט כאחד.

_{Photo by Edge2Edge Media on Unsplash}

The post החלטות חופש מידע 2021 first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post החלטות חופש מידע 2021 appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

על פי ההודעה, בהמשך למסקנות צוות בהנהלת בתי המשפט מיולי 2021 שעסק ב"פומביות הדיון בעידן הטכנולוגי", הוחלט על הגברת השקיפות בבתי המשפט. במהלך שנת 2022, ייבחרו בכל בית משפט מחוזי שלוש הקראות של פסקי דין בעלי עניין ציבורי, שהקראתם תשודר באופן ישיר מאולם הדיונים. בהודעה מצוין כי הנהלת בתי המשפט בחרה את נושא "שיפור השירות לאזרח והנגשת המערכת לציבור" כיעד בתוכנית הרב שנתית, ויש כוונה לקדם הצעות נוספות בנושא.

בהנתן הקריאה להגברת השקיפות במערכת בתי המשפט, להלן כמה הצעות שהייתי מקדמת בנושא, שלא בהכרח לפי סדר חשיבותם –

שקיפות בעבודת הצוות

ככל שהוקם צוות שעסק בפומביות הדיון בהנהלת בתי המשפט, כדאי ורצוי לפרסם מידע הנוגע אליו. מהו המנדט שניתן לו, מי הם חברי הצוות, מי הגורמים עמם נפגש הצוות בטרם קבלת החלטה וכמובן המסקנות שהועברו על ידו. בחיפוש באתר הנהלת בתי המשפט, לא מצאתי רקע על הצוות האמור, למעט ההודעה החדשה לעיתונות, וחבל.

תיעוד דברי השופטים בפרוטוקולים

שידור בזמן אמת של הכרעות שיפוטיות, זו בשורה נאה. עם זאת, העניין האמתי הוא באופן בו מתנהלים הדיונים בבתי המשפט. מי שזכה להופיע בבתי משפט, יודע כי בדרך כלל דברי השופטים אינם רשומים כלל בפרוטוקול, וגם כאשר דבריהם רשומים יש עו"ד מייצגים המתארים על פער הקיים בין המתרחש בדיון לפרוטוקול המתועד.

יצירת פרוטוקול מהימן הוא כלי חיוני והכרחי של שקיפות ובקרה בבתי המשפט, וחשוב לאין ערוך משידור החלטות שמתפרסמות ממילא. בעניין זה אביא כדוגמא את אופן פרסום הדיונים בביהמ"ש העליון בארה"ב, המועלים בסוף כל שבוע בכתב ובהקלטה של הדיון במלואו.

פרסום החלטות

אגב מתן פומבי להחלטות שיפוטיות, ככלל, ההחלטות השיפוטיות מתפרסמות. אולם, יש כאן כשל משולש.

הראשון – לא כל ההחלטות מתפרסמות (ואיני מכוונת להחלטות חסויות). החלטות שניתנות אגב הפרוטוקול, נגישות רק לצדדים לדיון. עד לפני כשנה, אף החלטות ב"פיתקית" לא היו נגישות לציבור (הכוונה לתיוג במחשב של החלטה המוצמדת למסמך המשפטי, בדומה לפיתקיות הצהובות שאנו כותבים עליהן הערות קלות). בכך, נסתרים מעיניינו כמות לא ידועה של החלטות, שחלקן הן החלטות מהותיות ועקרוניות. כדי לסבר את האוזן אביא כי מבדיקה שערך גיא זומר, ממקימי אתר "תולעת המשפט", עד לפרסום ההחלטות בפיתקית דובר על כ-40,000 החלטות שיפוטיות בחודש. עם פרסום הפיתקיות זכה הציבור להחשף לעוד כ-220,000 החלטות בחודש. מעניין לכמה החלטות עוד נחשף אם יונגשו גם ההחלטות בפרוטוקול, כפי שצריך להיות.

השני – עד להקמת אתר "תולעת המשפט" המנגיש את כל ההחלטות השיפוטיות לכלל הציבור, הנגישות להחלטות אלו היתה תחת חומת תשלום אצל חברות פרטיות. יש לציין כי אתר תולעת המשפט מופעל בהתנדבות ומספק מידע מקום שהנהלת בתי המשפט היתה צריכה לעשות כן. יש מי שיגיד שכלל ההחלטות מתפרסמות במערכת בתי המשפט, אולם, זה מוביל אותי לכשל השלישי.

השלישי – מערכת נט המשפט היא מערכת קשה להתמצאות ובלתי ידידותית למשתמש. כמי שעושה בה שימוש על בסיס קבוע (כחלק מהמעקב אחר עתירות חופש המידע), דרך איתור העתירות, הנגישות למסמכים ויציבות המערכת, דורשים שינוי משמעותי. אגב, שינוי כאמור נעשה בפרסום ההחלטות בבית המשפט העליון. טוב תעשה הנהלת בתי המשפט אם תשקיע – ובהקדם – משאבים כדי להפוך את ההחלטות השיפוטיות לכלל הציבור באופן נוח וידידותי למשתמש.

פרסום הוצאות

ואגב מערכת נט המשפט, טוב אם הנהלת בתי המשפט תוסיף גם מטא דאטה הנוגע להיקף ההוצאות שנפסקו בפסקי דין. המידע חיוני לעורכי הדין המייצגים אך גם לנו כציבור לראות מאפיינים שונים בפסיקת הוצאות בין בתי המשפט והשופטים השונים.

*  *  *

כל אלו הן רק הצעות ראשוניות. אם יש רצון כנה של הנהלת בתי המשפט, טוב יעשו אם יפעלו לקדם גם אותם. ובכלל, שווה לשמוע מהציבור מה המידע שהוא היה רוצה שהנהלת בתי המשפט תתחיל להנגיש. ואולי הנהלת בתי המשפט כבר פנתה לציבור בנושא?

אם תהיה יותר שקיפות, נוכל לדעת גם את זה.

^{Photo by Jackie Hope on Unsplash}

The post שקיפות בבתי המשפט first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post שקיפות בבתי המשפט appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

חברי המועצה המייעצת לחברת מטא דורשים יותר שקיפות, חושפת התנהלות החברה מבפנים (פרנסיס האוגן – Frances Haugen) הציעה את השקיפות ככלי לבקר את החברה, יוזמות חקיקה במדינות שונות בעולם, ועוד.

אך איך פורטים את השקיפות האמורה? מה אנו רוצים לדרוש מהרשתות החברתיות?

ניתן להתייחס למספר רבדים של שקיפות:

שקיפות אישית

הראשון נוגע לרמת השקיפות שבין הפרט לפלטפורמה.

הציפייה שלי כמשתמשת ברשת חברתית היא שהחברה תיידע אותי על ההתנהלות שלה מולי – האם הפרתי את כללי הקהילה, לאן המידע שלי מועבר, זכות העיון וכו'. שקיפות כזו כבר מתקיימת ברמה כזו או אחרת. אולם, בשקיפות בין הפרט לפלטפורמה, רצוי לדבר גם על שקיפות הפוכה – מה הפלטפורמה זכאית לדרוש ממני כדי שאהיה זכאית לקבל את השירות.

טענה קצת מוזרה לכאורה. הרי הפלטפורמה אוספת עלינו כל כך הרבה נתונים, מה עוד נדרש?

מי שמבקש שקיפות "הפוכה" מבקש לחייב את הפלטפורמות – בין אם בכלל ובין אם במקרים מסוימים – לשאת באחריות בדרך להוביל לרשת חברתית אחראית יותר. כמו שמטילים אחריות על מוכרי משקאות אלכוהוליים לבדוק גילו של אדם, כדוגמא, כך ניתן לדרוש מהרשתות לוודא נתונים מסוימים הרלוונטים להתנהלות ברשת. מהטעם האמור אוסטרליה מקדמת הסדר המחייב בחינת גיל על ידי הרשתות. אך גיל הוא רק מימד אחד. יש לשקול הטלת אחריות על הרשתות לאתר פרופילים פיקטיביים (בוטים ואחרים). כבר כיום הרשתות משקיעות מאמצים בניטור משתמשים פיקטיביים או רשתות בוטים, מי יותר ומי פחות, אולם כרגע לא מוטלת עליהם חובה כלשהי לעשות זאת, ואולי הגיע הזמן לכך.

שקיפות ציבורית

השני נוגע לרמת השקיפות של הפלטפורמה אל מול הציבור.

על הרשת החברתית לדווח באופן עיתי על היקף הפעילות שלה, על שינויים שנערכו במדיניות, על היקף ההסרות והחסימות ועוד.

כיום כל הרשתות הגדולות מפיקות דיווחים רבעוניים כאמור. זאת נוסף על דיווחים שמועברים, היכן שרלוונטי, על בסיס חוקי ניירות ערך. עם זאת הדיווחים הרבעוניים נעשים כרגע מרצון, ומתוך הבנה שהשקיפות האמורה מועילה לרשת החברתית. הדיווחים משתנים מדי פעם באופן שמקשה, בחלק מהמקרים, לבצע מעקב. כמו כן המדדים בין החברות אינם זהים בהכרח, ועל כן קשה לנו לערוך השוואה בהתנהלות של הרשתות השונות. בסיס הנתונים אף הוא אינו מפורסם, ואינו מאפשר לחקור עוד את הנתונים שנמסרו.

אזכיר כהערה שגם המדינה נדרשת לדיווחים עיתיים בנוגע לקשר של עם הרשתות החברתיות, וזאת בהמשך למה שנקבע בבג"צ 7846/19 עדאללה נ' מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה (אפריל 2021). על המדינה לדווח באופן רבעוני כמה בקשות הוגשו על ידה, באילו נושאים ובאיזו פרוצדורה ועוד. העובדה שרשתות חברתיות החלו לפרסם מידע בנושא, אינה מנקה את המדינה מחובותיה שלה לשקיפות מולנו.

שקיפות לצרכי פיקוח ובקרה

השלישי מתייחס לשקיפות שתאפשר בקרה טובה יותר ופיקוח על הרשתות.

לאור היקף המידע הנצבר ברשתות החברתיות, כוחן והשפעתם על התנהלות החברה ועל השיח הציבורי, יש חשיבות שהבקרה והפיקוח על הרשתות יהיו אפקטיביים. דרכי פעולתם, מערכות הבינה המלאכותית שהם עובדים עמם והאלגוריתמים המייצרים את התיעדוף ברשתות, הן סוד מסחרי של כל חברה. בנוסף, גם אם מידע כאמור יפורסם, מעטים מאתנו יבינו את משמעות הנתונים. אבל, ניתן וצריך לקבוע חובות שקיפות למול מספר מצומצם של גורמים, שיהיו מנועים מלחשוף את הסודות המסחריים. מי שייחשף למידע הפנימי לצרכים אלו יידרש לפרסם לציבור מה חוות דעתם המקצועית על משמעות הנתונים שנחשפו בפניהם.

לאחרונה הוגשה הצעת חוק פרטית בארה"ב בנושא. הצעה זו מחייבת את הרשתות לחשוף מידע פנימי בפני גופים מבקרים וחוקרים.

לסיכום

הדרישה לשקיפות ברשתות חברתיות, הצוברת אהדה, צריכה שתהיה בה חידוד מה הן נורמות השקיפות שאנו דורשים בנושא. לא די להעתיק הסדרים מחובת השקיפות השלטונית, או מזכות העיון הפרטית – יש לפרוט ולבנות תפיסת שקיפות ייחודית התואמת את האתגרים ואת המטרות בנושא.

_{Photo by Daria Nepriakhina on Unsplash}

The post על 3 סוגי שקיפות first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post על 3 סוגי שקיפות appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.

האתר BuzzFeedNews פרסם חומרים שהגיעו לידיו במסגרת חוק חופש המידע על חשדות כנגד עובדי CIA שסרחו. המסמכים הגיעו בעקבות מספר בקשות חופש מידע לקבל דוחות שהארגון מוציא על חשדות לביצוע עבירות בקרב עובדיו. הבקשה הראשונה הוגשה ב-2012, ונדרשו שלושה הליכים משפטיים לפני שהמידע הועבר לאתר. החומרים שפרסמו עם השחרות, כוללים כ-3,600 דפים.

על פי הכתבה באתר, בין העובדים היו גם עשרה שנחשדו בעבירות מין בקטינים, רק לגבי אחד מהם הוגש כתב אישום. הטענה של עובד לשעבר של ה-CIA שהיה חשוף לדוחות היא כי אי הגשת כתבי האישום נובעת מהחשש לחשיפת שיטות עבודה חסויות של הארגון.

האם בקשת מידע כזו יכולה להיות מוגשת בישראל?

בישראל סעיף 14 לחוק חופש המידע, מחריג מספר רשויות ונושאים מתחולת החוק, כגון המוסד, השב"כ, הרשות להגנה על עדים ועוד. המשמעות היא, שאין ברשות ממונה, ואין לרשות כל מחויבות להשיב על בקשות למידע.

מה כן?

הפסיקה קבעה כי "עקרונות השקיפות הכלליים" יחולו על ארגונים אלו. כלומר, בתיאוריה יכול אדם או ארגון לבקש מידע מגופים ציבוריים אלו, והם צריכים לשקול אותם מכח עקרונות שקיפות כלליים, הנגזרים מהזכות לביטוי, אך ללא מסגרת זמנים או הנחיות להפעלת שיקול הדעת כפי שקיים בהוראות חוק חופש המידע.

בפועל, מרבית הבקשות שהועברו לגופים אלו, נדחו ובית המשפט העליון אישור את הדחייה (דוגמאות: סטטיסטיקה על מספר האזנות סתר, היקף המקרים בהם נמנע מעצור מפגש עם עו"ד).

אז איך מידע כאמור מתפרסם בארה"ב?

בארה"ב, בניגוד לישראל, גם הגופים הביטחוניים והחשאיים כפופים להוראות החוק. עם זאת, בחוק שלובה האפשרות של הרשות, במקרים מסוימים, לקבוע כי המענה כשלעצמו עלול לפגוע בביטחון, פרטיות וכד'. לדוגמא, מענה לבקשת מידע כי קיים תיק ב-FBI על אדם מסוים אך שלא ניתן למסור אותו – תשובה זו כשלעצמה עלולה לפגוע בפרטיות.

המצב בו רשות משיבה כי היא אינה יכולה להגיב על התשובה נקראת "Glomar response", והפסיקה מקשה על הרשויות בבואן להשתמש בנימוק זה. ועדיין, כפי שניתן לראות גם מהמקרה הנוכחי, השגת מידע מגופים אלו אינה פשוטה, גם כאשר למידע יש חשיבות ציבורית.   

כפי שציינתי, המצב בישראל שונה מבארה"ב והועתק מההסדר שהיה קיים בקנדה בעת חקיקת החוק הישראלי. למעוניינים לקרוא עוד על הוראות סעיף 14 לחוק, והפסיקה לגביו, מוזמנים לעיין במדריך לחופש המידע.

^{התמונה של krakenimages מאתר UNSPLASH}

The post חשיפת מידע מה-CIA first appeared on עו״ד רבקי דב״ש.

The post חשיפת מידע מה-CIA appeared first on עו״ד רבקי דב״ש.