הטענה לשימוש של המשטרה עושה בתוכנת רוגלה של חברת NSO המושתלת בטלפונים של חשודים, עדיין מצריכה בירור מעמיק לגופו של עניין, בנוסף לבחינה הנקודתית שנעשתה ופורסמה השבוע ביחס ל-26 השמות שפורסו בעיתון כלכליסט. עם זאת, אני סבורה שכדי להפיק את המיטב מאירוע זה, שטרם נסתיים, חובה להתייחס גם למספר ספיחים של פרשה זו. עליהם אני כותבת טיפין טיפין בשבועות האחרונים.
בחלק הראשון עסקתי בהתמשכות הליכי חקיקה ממשלתיים, ובשני, בתהליכי אימוץ טכנולוגיות חדשות בממשלה. הפעם – במסר הסמוי המועבר אגב (אי) אכיפת הוראות חוק האזנת סתר והכשרה בדיעבד של ראיות.
* * *
הפרשה האחרונה הציפה שוב את ההבנה שרובנו נושאים עמנו מכשירים שמאגדים פיסות חיים שלמות שלנו, באופן שמאפשר לבעלי יכולות ורצון, לדלות מידע אישי עשיר ועדכני שלא בידיעתנו ובהסכמתנו.
תוכנת NSO אינה היחידה הנמצאת בשוק.
מי שיעשה חיפוש פשוט באינטרנט יוכל למצוא תוכנות שונות המאפשרות מעקב אחר ניידים מסוימים, ברמות שונות של יכולות. תוכנת ריגול אחר ילדים (שאף הם, כמובן, זכאים לפרטיות), יכולה באותה מידה להיות מותקנת באופן בלתי חוקי גם למטרות אחרות.
ותוכנות כאמור מותקנות כדבר שבשגרה לצרכים שונים – סכסוכים בין בני זוג, יריבות עסקית, גניבת סודות מסחריים ועוד.
התקנה כאמור אסורה כמובן ללא הסכמת וידיעת האדם שהמכשיר נועד עבורו, אבל לצערי היא קיימת.
אם בוחנים את היקף התיקים שהתנהלו במשטרה על האזנת סתר שלא כדין בחמש השנים האחרונות, מגלים כי מדובר במתי מעט של תיקים. ההיקף הוא כה דל, עד כי אין לו קטגוריה נפרדת בנתוני הפשיעה שפורסמו על ידי משטרת ישראל (ותודה לגיא זומר על הסיוע בפילוח המידע). יש להניח שהתיקים שכן נפתחים על עבירות אלו, מצויים תחת "פגיעה בפרטיות" (כ-12,000 תיקים המהווים כ-0.6% מכלל התיקים) או "עבירות כנגד מחשב" (כ-5,000 תיקים המהווים כ-0.25% מכלל התיקים).
גם עיון בפסקי הדין שנתפרסמו בנבו ב-15 שנים האחרונות ועוסקים בעבירת האזנת הסתר, מניבה 7 תיקים בלבד שחלקם, כמו בעניין פרשת אוריך, נועדו לבחון את ההיתר לעשות שימוש בראיות שנתפסו אגב חריגה מהוראות החוק.
אם נרחיק קודם לכן, ניתן להזכר בשנות ה-90 בהם היו לנו שלוש פרשות משמעותיות בתחום האזנות: פרשת צוברי (האזנה לעיתונאי מוטי גילת, אגב חשיפת פרשת "בראון-חברון"); פרשת נמרודי (הרשעה של מו"ל מעריב על הזמנת האזנות סתר למתחריו בעיתון ידיעות); ופרשת האחים בדיר (אשר, בין היתר, נכנסו לתאים קוליים והורשעו בפגיעה בפרטיות, ניסיון להאזנת סתר ובעבירות נוספות). בעשור הראשון של המאה ה-20 נחשפה פרשת הסוס הטרויאני (שימוש ברוגלה לחדירה למחשבים לצרכי ריגול עסקי).
כמובן שאלו לא המקרים היחידים שהתנהלו תיקים בתחומים אלו, אך עדיין הם מעטים בהיקפם ובהשפעתם על השיח הציבורי, והמשמעותיים שביניהם, התרחשו לפני שנים רבות.
הסיכוי כי מבצע האזנת סתר אסורה ייתפס ויועמד לדין במדינת ישראל, אינה גבוהה במיוחד, כך נדמה.
* * *
כדי להרתיע מהאזנות שלא כדין ואף מחדירה לפרטיות, בחר המחוקק הישראלי לשלב שתי הוראות חריגות בחוקים הרלוונטיים.
בשניהם, קיים סעיף הקובע כלל של פסילת ראיות – כלומר, שלא ניתן להשתמש במה שהושג אגב הפגיעה בהוראות חוקים אלו בהליך משפטי – במקום בו הראייה הושגה אגב ביצוע האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות (דוקטרינת "פירות העץ המורעל").
סעיף 13 בחוק האזנת סתר קובע כי רק בית המשפט יכול לאשר שימוש בראיה פסולה וגם זאת תחת מגבלות. נדרש שיהא מדובר בהליך בשל פשע חמור, וכי בית המשפט סבור שקיימים טעמים מיוחדים להעדיף הגעה לחקר האמת על פני ההגנה על הפרטיות. לעניין זה, גורמים המורשים לקבל היתר להאזנת סתר (המשטרה והשב"כ) יוכלו לבקש קבילות ראיה רק אם נעשתה טעות בתום לב.
סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כללים רכים יותר, ומותיר שיקול דעת רחב יותר בידי בית המשפט, אך עדיין הכלל אמור להיות פסילת ראיות.
בפועל, מעטים המקרים בהם נפסלת ראייה בשל פירות העץ המורעל – הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. מצב דברים זה משדר לציבור, וגם לגורמי האכיפה, כי בתי המשפט אינם רואים בחומרה רבה, על אף הלשון החריפה, הפרה של הוראות החוק. המסר הוא – המטרה מקדשת את האמצעים.
דווקא החלטת הפרקליטות בעניין הראיות שהוצגו בפלאפון של אפי נווה מהווה החלטה חריגה. הפרקליטות החליטה לסגור את התיקים המתבססים על ראיות שנתפסו אגב פגיעה בפרטיות. עם זאת, הוחלט שלא לנקוט בהליכים נגד מי שביצעו את החדירה לפלאפון, ובכך הפרו לכאורה את חוק הגנת הפרטיות. אמנם החוטאים לא יצאו "נשכרים", אולם עדיין המסר נותר כי עבירות מסוג זה אינן נחקרות עד תום.
מכאן שנוסף על אכיפה מצומצמת (וענישה נמוכה) על שימוש לא מורשה בתוכנות להאזנת סתר או לחדירה למחשבים, גם המסר שמועבר על ידי בית המשפט בעת הכשרת ראיות שהושגו אגב האזנת סתר אסורה או פגיעה בפרטיות שלא כדין הוא כזה שאינה רואה בחומרה רבה את ביצוע העבירות. בוודאי לא בחומרה שסבר המחוקק שיש לייחס להן.
* * *
טוב היה לטעמי אם בעקבות פרשת NSO ומשטרת ישראל היתה מתבצעת חשיבה מחודשת לגבי הקלות בה מתייחסת מערכת האכיפה והמשפט לביצוע של עבירות מכח חוק האזנת סתר ופגיעה בפרטיות, לפחות כפי שמשתקפת מהפרקטיקה. ללא ביצוע פעולות אכיפה אקטיביות לתפיסת מפרי חוק, כמו גם לענישה ראויה ולפסילת ראיות ככלל בהליכים משפטיים, קשה לראות איך הערכים החשובים עליהם מגנים שני חוקים אלו, יישמרו.
לא די ברטוריקה הטוענת לתפיסה מחמירה בנושא זה. הטלטול שגרמה הפרשה האחרונה לא יוביל לשינוי המצב באופן מהותי כל עוד ישנה העלמת עין לגבי מצב הדברים בשטח ברמת האכיפה, והכשרה בדיעבד של הפירות ממעשים אלו על ידי בתי המשפט.
מקווה שגם על ספיח זה תנתן הדעת במערכות המתאימות.
Photo by Dmitry Ratushny on Unsplash
