לקראת הבחירות החלטתי להקדיש זמן להעלות על הכתב דברים שהייתי רוצה שיתוקנו בממשלה הבאה. שמתי לעצמי שני כללים: הראשון, אכתוב רק על דברים שאני מבינה בהם. כלומר יש הרבה דברים שהייתי רוצה שיתוקנו – האלימות המילולית והפיזית, רמת החינוך, התחבורה הציבורית – אבל אין לי ידיעה מיוחדת לגביהם; השני, אכתוב רק אם יש לי משהו קונקרטי להציע, ולא רק להוציא קיטור. המבנה יהיה קצר ויתייחס לחשיבות הנושא, למצב הקיים ולמה אני מציעה. הכל בקצרה, ומי שירצה להרחיב מוזמן לקרוא את חומר הרקע שיצורף או לשוחח איתי.
אז הבלוג הראשון, איך לא, על שקיפות.
למה זה חשוב
שקיפות שלטונית איננה מחווה של רצון טוב שהרשות מעניקה לאזרח כשנוח לה. היא תנאי בסיסי לאמון הציבור, לביקורת אפקטיבית ולתפקוד תקין של מנהל ציבורי. אזרח שאינו יודע כיצד מתקבלות ההחלטות הנוגעות לו, על סמך אילו נתונים והנחיות, אינו יכול לא לבקר, לא להשפיע ולא לתקן. במובן זה השקיפות אינה נלווית לדמוקרטיה, היא אחד מרכיביה החיוניים שמאפשרים חשיבה עצמאית ומנגנוני בקרה.
בעשור האחרון ישנם סימנים (לכאורה) חיוביים בתחום: הוקמה יחידה ממשלתית ייעודית, אתר מרכזי ממשלתי לתחום חופש המידע ולצידו מאגר תשובות אזרחי (מידע לעם), הוסדר מעמד הממונים על העמדת מידע לציבור, נבנו תשתיות של נתונים פתוחים בממשלה (datagov) והתרבו מאגרים אזרחיים המנגישים נתונים, וישנו גם מדריך חופש מידע נגיש לציבור.
לצד ההתקדמות, בה כמעט נדמה ששקיפות הפכה למותג, יש לא מעט פערים ביישום החוק. ובכלל, בתחום שכזה מי שלא ממשיך ללכת קדימה פשוט נשאר מאחור.
מה הבעיה כיום
הבעיה המרכזית היום לטעמי היא בראש ובראשונה תפיסתית, ממנה נגזרות גם לא מעט בעיות מעשיות. ביותר מדי מקומות בשירות הציבורי, המידע השלטוני עדיין נתפס כשייך לרשות, וחשיפתו כ"טובה" שהיא עושה. זה בא לידי ביטוי בסירוב המשטרה לחשוף נתוני פשיעה; בסירוב של רשויות מסוימות (כגון שב"כ) לתת מענה לכתבים; בסירוב של נבחרי הציבור לפרט מה היה הלו"ז שלהם במהלך משלחות לחו"ל שמומנו מהקופה הציבורית ועוד.
התוצאה היא שבמקום שבעידן הטכנולוגי בו מידע יכול להפוך להיות נגיש בצורה קלה ומהימנה, לא רק שנגישות כזו פעמים רבות לא קורית, אלא שהאזרח נדרש לבקש, לעתים להתחנן, ולא פעם לעתור לבית המשפט כדי לקבל מידע שממילא לא הייתה עילה חוקית להסתירו. ונזכיר, זה הפוך ממה שקבע חוק חופש המידע. כי לפי החוק ברירת המחדל למענה לבקשת מידע צריכה להיות חיובית, אלא, ורק אם, אחד החריגים בחוק מתקיים.
לצד זה קיימות בעיות מבניות שחוזרות על עצמן: מועדי מענה שנמתחים ומוארכים כדבר שבשגרה, לעיתים ללא הנמקה של ממש; הנחיות מנהליות שעל פיהן פועלת הרשות ואינן מתפרסמות באופן נגיש ועדכני למרות חשיבותן לפעילות הרשות מול הציבור; דוחות שנתיים מיושנים שממשיכים להיות מופקים בפורמט של פעם, במקום מידע חי ומעודכן באתר; ומנגנוני נתונים פתוחים שנשענים על מוטיבציה של עובד זה או אחר בתוך הרשות ולא על מנגנון מובנה וסדור כמו שהחלטת הממשלה בנושא קיוותה לעשות.
מה צריך לעשות
הרעיון המרכזי מתחיל בעדכון של חובות השקיפות כך שיתאימו למאה ה-21. כלומר, נדרש לעגן חובת פרסום יזום כברירת מחדל (ולא רק בהחלטת ממשלה שלא הצליחה להוביל את השינוי), עם מנגנון שמחזיק את הנושא לאורך זמן ואינו תלוי ברצון טוב של פקיד זה או אחר.
מכאן נגזרות כמה מסקנות מעשיות:
ראשית, מעבר מ"שקיפות לפי דרישה" ל"שקיפות מובנית". ככל שניתן, מידע צריך להתפרסם ביוזמת הרשות ובאופן מקוון ועדכני. לא כדוח שנתי שמונח בספרייה, אלא כמידע חי שהאזרח ניגש אליו בכל רגע. הנחיות מנהליות, שהן לב ההתנהלות מול הציבור, צריכות להתפרסם בזמן אמת, כולל טיוטות המובאות להערות הציבור לפני שהן הופכות מחייבות. לעניין זה מוצע להוסיף אפשרות להגיש בקשה שאינה רק למידע קונקרטי, אלא לסוג נתונים שהרשות נדרשת להנגיש מכאן והלאה.
שנית, קיצור מועדים וצמצום עילות הדחייה. כשנקבע החוק לפני עידן האינטרנט, 30 יום למענה ראשוני היה נדמה סביר. היום כשמצופה שמירב המידע יהיה מאורגן במחשבים, יש להפחית את זמני המענה שבחוק, ולהצמיד אותם לימי עבודה בפועל.
שלישית, עיגון מעמד היחידה הממשלתית לחופש המידע, והרחבת סמכויותיה. יש להתייחס ליחידה הקיימת כ"יחידה לשקיפות שלטונית", כזו שאינה מסתפקת בהמלצות ובנוהל, ללא סמכות אכיפה מול משרדי הממשלה, אלא רשות שתחול על כלל המגזר הציבורי, ושסמכויותיה יורחבו, והנחיותיה תהיינה מחייבות. לשם כך, כמובן, נדרש שהיא תוסדר בחקיקה ראשית.
הצעה קונקרטית שכבר מונחת על השולחן
הדברים האלה אינם נשארים ברמת העיקרון. בהיותי יושבת-ראש הוועדה לחופש המידע ומנהל תקין בלשכת עורכי הדין, ריכזנו וקידמנו הצעה מגובשת לתיקון חוק חופש המידע. ההצעה, שגובשה בחלוף למעלה מעשרים שנה מחקיקת החוק, נוגעת בנקודות הכאב שתוארו כאן ובנקודות נוספות:
- התאמת החוק לעידן הדיגיטלי, כך שהמידע לציבור יפורסם באופן מקוון ועדכני;
- אפשרות להגיש בקשה לפרסום מידע באופן קבוע;
- חובת פרסום הנחיות מנהליות באינטרנט, לרבות טיוטות להערות הציבור;
- עיגון היחידה לשקיפות שלטונית וסמכויותיה בחקיקה;
- חיזוק מעמד הממונה על העמדת מידע לציבור;
- שורה של תיקונים דיוניים שנועדו למנוע מצב שבו רשות "מתקנת" את מחדלה רק אחרי שהוגשה עתירה, ומותירה את האזרח בלי מענה של ממש.
אינני מבקשת כאן לפרוש את מלוא הנוסח, הוא ארוך ומפורט, וכל סעיף בו ראוי לדיון עצמאי. אני מבקשת בעיקר להצביע על כך שהנוסח קיים (מוזמנים לעיין בהצעת התיקונים ובדברי ההסבר לה). ניסינו לקדם אותו, ולא צלח בידינו. אז אני מניחה אותו כאן, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.
לסיכום
עם כל הכבוד להצעת התיקונים שלנו, חקיקה כשלעצמה לא משנה מציאות. צריך גם אנשים שבאמת ובתמים מאמינים בערך השקיפות ומוכנים להלחם עליו. הכל מתחיל ברוח המפקד. ורוח המפקד כיום הן ברמה הפוליטית והן המקצועית היא כזו, לצערי, אינה חדורת הבנה בדבר חשיבות השקיפות. הייתי רוצה לראות שר שבאמת מאמין בנושא ומקדם אותו, כמו השר מיכאל איתן ז"ל. הייתי רוצה שהפקידות שעוסקת בנושא תבין עד כמה הוא אקוטי ותראה נחישות ויצירתיות בפיתוח כלים חדשים ועדכניים ולא רק בשימור הקיים, שכמוהו כמו הליכה לאחור.
ואומר מראש, ישנם לא מעט ממונים מסורים ועובדי מדינה איכפתיים שפועלים באמונה כנה בחשיבות השקיפות, לא פעם עם מחיר אישי. אבל כל עוד הם לא אלו שקובעים את הטון, וכל עוד גם אנחנו (כציבור) שותקים כל פעם שעוד פעם מדלגים על החובה והצורך ליידע ולעדכן אותו – אנחנו מפסידים בהגברת השקיפות בישראל, ובכך פוגמים בבחירה החופשית שלנו, וביכולת הביקורת על השלטון בישראל. ובכך, אנחנו (גם) פוגמים בדמוקרטיה שלנו.
